שבועות ספורים אחרי פתיחת העונה האחרונה החלו אוהדי אתלטיקו מדריד לזעוק לשינוי. הקריאות "לואיס אראגונס, לואיס אראגונס", מכיוון היציעים דרשו לגלגל את המאמן גרגוריו מנסאנו מכל המדרגות ולהחזיר את מי ששיחק בקבוצה 10 שנים ואימן אותה בארבע קדנציות שונות, ולבסוף האוהדים קיבלו את מבוקשם. בעצם חלק ממנו.
מנסאנו אכן פוטר ואוהדי אתלטיקו קיבלו מישהו שהם מזדהים איתו - הרבה פחות מאשר עם אראגונס, אבל דייגו סימאונה עדיין נחשב לאליל ביציעי ויסנטה קלדרון. "צ'ולו" ענד בעבר את סרט הקפטן של הקבוצה וחשוב מכך, היה לו תפקיד מרכזי על המגרש בעונה היחידה אי פעם בה הקבוצה זכתה בדאבל. אחת מהעונות הגדולות בתולדות הקבוצה.
עונת 1994/5 של אתלטיקו מדריד נפתחה כרגיל עם ציפיות בשמיים. אדולפו ולנסיה הגיע מבאיירן מינכן, איגור דוברובולסקי נרכש מדינמו מוסקבה ועל הקווים עמד אלפיו באסילה. כגודל הציפייה, גודל האכזבה. אתלטיקו בילתה את מרבית העונה בחלק התחתון של הטבלה ורק 2:2 במחזור הסיום נגד סביליה הציל אותה מהשתתפות במשחקי מבחן על הישארות בליגה. כמעט כמו בכל עונה מאז עלייתו לשלטון של הנשיא חסוס חיל ב-1987, גם הקיץ הבא עמד בסימן שינוי, והפעם הוא הצליח.
המאמן המוערך ראדומיר אנטיץ', שכבר עמד על הקווים של ריאל מדריד בתחילת שנות ה-90 והוליך את אוביידו הצנועה פעמיים ברציפות למקום החמישי, נבחר להיות האיש שיעמוד בראש המהפכה התורנית. הסרבי החזיק במספר הצעות נוספות, טובות יותר מבחינה כספית, אבל סיפר שנים לאחר מכן שהגירוי לעמוד באתגר של אימון "הקבוצה הכי קשה באירופה" היה גדול מדי.
עד מהרה אנטיץ' החל בניקוי אורוות. ולנסיה ודוברובולסקי עזבו, השוער הוותיק אבל רסינו שוחרר לעונת פרישה בראיו וייקאנו ורומן קוסצקי נמכר לנאנט הצרפתית. מנגד, הבלם סנטי, אז בן 21, נרכש מאלבסטה וקיבל קרדיט בהרכב, השוער חוסה מולינה הגיע מאותה קבוצה ולחלוץ לובו פנב יועד תפקיד מרכזי למרות שהוא החלים זה עתה מסרטן באשכים.
הרכש של אנטיץ' לא היה נוצץ, אבל למאמן הייתה תכנית והוא התאים אליה את השחקנים. הדוגמה הטובה ביותר הייתה מילינקו פאנטיץ'. הקשר הסרבי בן ה-29 מעולם לא לבש את מדי נבחרת יוגולסביה ולשיאו הגיע כשחתם בפאניוניוס היוונית, אבל המאמן אנטיץ' סימן אותו. כשהוא נפגש עם הנשיא חסוס חיל וביקש ממנו רכש לא סקסי בדמותו של פאנטיץ', הנשיא היסס. "אתה מחפש חבר מסרביה, אני לא בטוח שאני רוצה להוציא עליו כסף", הוא אמר למאמן, אך לבסוף שילם את הסכום הנמוך שדרשו היוונים. התמורה הייתה גדולה.
ראדומיר אנטיץ' ידע שלאתלטיקו מדריד אין לוקסוס לנסות לשחק כדורגל יפה או להתלונן על ניצחונות קטנים. "תמיד שיחקתי במטרה אחת - לכבוש שער אחד יותר מהיריבה", סיפר המאמן הסרבי. כשהעונה החלה, הכל התחבר ואתלטיקו שיחקה כדורגל אחוז דיבוק ולא הפסיקה לנצח. מדוע אחוז דיבוק?
הקולצ'ונרוס לא הציגו דבר קרוב לכדורגל שובה העין של ברצלונה הנוכחית והם לא היו דורסניים כמו ריאל מדריד של היום, אבל הם כן דבקו בעקרון שהקבוצות של גווארדיולה ומוריניו מיישמות גם עשור וחצי מאוחר יותר. "היום רוב הקבוצות משחקות עם קו הגנה גבוה, כ-30-40 מטר מהשער, אבל באותה תקופה אנחנו היינו החלוצים של השיטה הזו", סיפר אנטיץ'.
הלחץ של שחקני אתלטי התחיל עמוק בתוך חלק המגרש של היריבה והאחראי עליו היה דייגו סימאונה, שדחף את חמשת השחקנים שמלפניו להסתער על שחקני היריבה, תוך שהוא מנקה את השאריות. פאנטיץ' לחץ, חוסה קאמינרו החכם קרא מהלכים, חואן ויסקאינו תיקל ואתלטיקו דהרה. לא כל הניצחונות היו יפים, אבל כל אחד מהם היה שווה שלוש נקודות והושג בזכות עבודה דקדקנית.
כ-60 אחוזים מהשערים של אתלטיקו באותה עונה נכבשו ממצבים נייחים. "כל אחד ידע מה הוא עושה בכדור קרן או אחרי עבירה, מי עומד קרוב לקורה, מי בועט מאיזו עמדה", סיפר המאמן אנטיץ', "לא היינו עולים למשחק ידידות בלי לתכנן כל מהלך עד לפרט האחרון".
אתלטיקו לא ירדה מאחד משני המקומות הראשונים כבר מהמחזור השני, אבל ההפסד הראשון שהגיע היה גם כואב למדי, 1:0 בדרבי נגד ריאל בברנבאו במחזור ה-13. שבועיים אחר כך אנטיץ' והשחקנים שלו גם נכנעו לבטיס 2:1 ולמרות שהם נשארו במקום הראשון, הם התחילו לשאול את עצמם האם זו קבוצה לאליפות. התשובה הגיעה בשבוע הבא.
אתלטיקו הגיעה למשחק העונה נכון לאותה נקודת זמן, עם חששות. לא רק שהיא הפסידה בשניים משלושת המחזורים האחרונים, היריבה באותו משחק גם הייתה מאיימת למדי. ברצלונה של מהו קודרו, לואיס פיגו, גאורגי האג'י, פפ גווארדיולה, רוברט פרוסינצקי ואיבן דה לה פנייה. על הקווים: יוהאן קרויף. בארסה הספיקה לכבוש עד אז שתי שלישיות, שלוש רביעיות וחמישייה אחת בליגה (וגם 12 שערים ללא מענה לרשת של הפועל באר שבע) ולא מעט אנשים צפו לה ניצחון בויסנטה קלדרון והשתלטות על המקום הראשון. באתלטיקו חשבו אחרת.
לובו פנב הבקיע פעמיים, חוסה קאמינרו הוסיף אחד ואתלטי ניצחה 1:3. "המשחק הזה לא הותיר ספק: אתלטיקו הפכה למועמדת לאליפות והקהל בויסנטה קלדרון התאהב בקבוצה", נכתב ב"מארקה" על המשחק שגרם לאנשי, שחקני ואוהדי הקבוצה להאמין.
אחרי אותן 90 דקות בקלדרון, הקולצ'ונרוס לא הביטו יותר לאחור. הם אמנם הפסידו פעם נוספת לריאל בדרבי, אבל ניצחו את ברצלונה גם בקאמפ נואו והשלימו נגדה שנה מושלמת עם ניצחון 0:1 בגמר הגביע, כשמי שכובש את השער היחיד הוא מילינקו פאנטיץ', אותו רכש לא נוצץ שהנשיא חסוס חיל כמעט פסל.
האליפות הגיעה זמן לא רב לאחר מכן. אתלטיקו הגיעה למחזור האחרון עם 84 נקודות וכשנותר לה משחק בית נגד אלבסטה. ברצלונה כבר הייתה מחוץ למירוץ ולולנסיה שיצאה למשחק חוץ נגד סלטה ויגו, היו 82 נקודות וסיכוי על הנייר, אבל אתלטי דאגה לקמט אותו ולהשליך לפח במהירות. דייגו סימאונה ניצל כדור נייח וכבש בנגיחה אחרי 14 דקות, ואחרי שקיקו הכפיל בדקה ה-32 אפילו חסוס חיל איבד את השלווה, קם מהכסא וחגג עם הקהל המשולהב בקלדרון. שארית המשחק נועדה רק לציפייה מלאת התרגשות לשריקת הסיום ולחגיגה.
אתלטיקו עשתה את ההישג המרשים אך ורק בזכות קבוצתיות. היא עבדה כמו מכונה מבחינה הגנתית, הפכה את המצבים הנייחים למתמטיקה ורשימת הכובשים שלה הייתה מאוזנת (פנב 16, סימאונה 12, קיקו 11, פאנטיץ' 10, קאמינרו 9). סימאונה נבחר לשחקן השנה מאמריקה הלטינית בליגה הספרדית, השוער מולינה ספג הכי מעט וקיבל את תואר הזאמורה, וקאמינרו המבריק נבחר לשחקן הספרדי של העונה. שלושתם כיכבו בנבחרת העונה ביחד עם סנטי ופאנטיץ' וראדומיר אנטיץ' זכה כמובן בתואר מאמן השנה.
האליפות של הקולצ'ונרוס קטעה רצף של 11 אליפויות שהתחלקו בין ריאל לברצלונה, ועכשיו אתלטיקו קיוותה להפוך את הליגה הספרדית לליגה של שלוש קבוצות ולא של שתיים. אלא שעד מהרה היא חזרה לסורה. הקבוצה נטשה את העקרונות הקבוצתיים, חזרה לשפוך כספים מיותרים ומאז קיץ 1996 זה שאחרי האליפות היא עומדת על ממוצע של 14 שחקני רכש בכל שנה.
אנטיץ' כבר מזמן לא באתלטיקו (למרות שהוא הספיק לחזור לעוד שתי קדנציות קצרצרות), המקום הטוב ביותר שלה מאז עונת הדאבל היה המקום הרביעי ובזמן הזה היא גם הספיקה לבלות שנתיים בליגה השנייה. ב-2010 היא זכתה בליגה האירופאית, אבל בקצב הארועים במועדון המתוסבך הזה - מי זוכר את זה?
מי שאמור להוציא אותה מהתסבוכת הוא המאמן ה-17 שעומד על הקווים מאז אותו דאבל, אחד מהגיבורים שלו, דייגו סימאונה. אחרי קבלת הפנים החגיגית והחיוכים שפוזרו לכל עבר, הוא כבר הספיק לפגוש במועדון את שלושת חבריו האחרים לחוליית הקישור של אותה קבוצה גדולה: חוסה קאמינרו שמשמש כמנהל ספורטיבי, מילינקו פאנטיץ' שמאמן את הקבוצה השנייה וחואן ויסקאינו, שהגיע כעוזרו של מנסאנו המפוטר ובינתיים נשאר.
הארגנטינאי הוא רק הבורג האחרון בחזרה של אתלטיקו לאותם אנשים שהפכו אותה לרגע קט לקבוצה שמסתכלת על ריאל מדריד וברצלונה בגובה העיניים. הציפיות, כמו תמיד, גבוהות וב"מארקה" כתבו: "סימאונה יהיה צריך להביא לקבוצה עוצמה וכבוד. הוא יהיה צריך להדפיס את האישיות שלו על תבנית המועדון ולהנחיל את הרוח שלו לשחקנים. בקיצור, הוא יהיה צריך לשחזר את האופי של הקבוצה שזכתה בדאבל".
יותר מ-15 שנה אחרי שכבש את השער הראשון במשחק האליפות נגד אלבסטה, דייגו סימאונה יודע שכמו ראדומיר אנטיץ' באותם ימים, גם הוא הגיע ל"קבוצה הכי קשה באירופה". באופן אירוני למדי, המשחק האחרון של גרגוריו מנסאנו באתלטיקו - זה שבעקבותיו סימאונה מונה - היה גם הוא נגד אלבסטה. אולי זה סימן?
