הצבע שמאחורי הסמל

יש אוהדים שבאים פעם או פעמיים בעונה למשחקים (נבחרת, דרבי, בעונה טובה עוד משחק עונה או שניים), יש כאלה שבאים מדי פעם. יש אוהדים שלוקחים את זה כבילוי קבוע ורוכשים מנוי בתחילת כל עונה, אבל יש גם אוהדים שבשבילם לאהוד זו דרך חיים, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כולל ימי חול. כמה פעמים אמרו לכם: "תבוא למשחק, תהיה אווירה חבל על הזמן", מי יצר את האווירה?

שבע שעות עם האבא והאמא של אוהדי מכבי ת"א, בדרך לטדי, במשחק ובחזרה, פותחים זווית ראיה שונה על הכדורגל הישראלי, זוית שלעתים נראה שכבר שכחנו - לא תמצאו שם עסקנים או שחקנים, אף אחד לא משלם משכורת, עושים הכל בשביל האהבה, בשביל הנשמה. למכבי ת"א יש היום ארבעה אנשים שהם המוח, הלב וגם הרס"ר של אוהדי הקבוצה - שלומי אברמוב, סוכן צעצועים בן 36 מראשל"צ ושלומי אלבלדס, מובטל בן 32 מרמת אביב - אחראים על כל האירגון בשטח. דודי אבידן, מנהל חנות לארונות קיר בן 40 - הדובר הלא רשמי של מועדון האוהדים, האיש שמנסח את כל החוברות והכרוזים שמונחים על הכיסא ביציע. איתי, בן 40 מאור יהודה - אוהד ותיק וחלק בלתי נפרד מהדירקטוריון של היציע.

בשעה 12:30 (שלוש שעות לפני פתיחת המשחק בטדי) עומד אלבלדס בכניסה לאוטובוס ובודק שכולם הגיעו, במכונית של אברמוב מעמיסים סטוק של צעיפים, כדורים וכובעים של בית"ר ירושלים. "החלטנו לתת להם מתנה בגלל התמיכה הבלתי רגילה במני לוי" הוא מסביר.

למי שעדיין לא הבין, מדובר בעבודה התנדבותית נטו, "תראה איפה אני שם את הכסף של ההסעות" אומר לי אלבלדס ומרים קופסת נעליים, "אבל אל תדאג, בקרוב יהיה לנו מועדון אוהדים מסודר", הוא מבטיח. בדרך הסלולרים של השניים לא מפסיקים לנגן, אוהדים שפספסו את ההסעה מתקשרים והשניים מארגנים חבר'ה, שכבר בדרך, שיאספו אותם. "לפעמים זה נהיה קצת נטל, אבל אתה מרגיש שאתה מייצג משהו. אם לא אנחנו, מי היה עושה את כל זה?" אומר/שואל אלבלדס, כשהוא מתקשר לחברת ההסעות להתלונן על האוטובוס המצ'וקמק.

עם ההנהלה והשחקנים הם "לא מתערבבים יותר מדי", אברמוב מסביר: "כשמגיע להם - אני מקלל וכשמגיע - אני מעודד, בלי שום אינטרסים. אנחנו מייצגים את האוהדים, לא את הקבוצה, משתדלים כמובן שזה יהיה לטובת הקבוצה, אבל קודם כל חשובה לנו טובת האוהדים".

הנוכחות בזמן המשחק בולטת, אבל העבודה התחילה הרבה קודם. כבר בפתיחת העונה, כמו בכל שנה, אורגנו שלטים מכמה ספונסרים שרוצים קצת פרסום חינם, כרזות אחרות ("רק לא גרנט") מכינים במהלך העונה לפי הצורך. על הטלפונים, התיאומים וההסעות כבר דיברנו ואז מגיעים כוחותנו לשדה המשחק שלהם - היציע. החבר'ה הצעירים מביאים תופים ומתמקמים כשעה לפני המשחק ביציע, הרביעייה תופסת עמדת פיקוח ממקום לא רחוק, אחרי כמה נשיקות עם אוהדי בית"ר. הכל מוכן. כשאני שואל אם יש להם השפעה ממשית על הקהל הרחב, עונה אברמוב, חצי נעלב: "מי אתה חושב שאירגן את השתיקה מול קרית-גת?". כמה דקות לפני הסיום, כששהוא קולט לידו ילד מחזיק שקית מים ומבטו למגרש, צועק אברמוב בהחלטיות: "אל תזרוק". בלי מלה של ויכוח, השקית נשארת ביד. כוחה של השתיקה.

ביציאה, מגיעים כל האוהדים ל"חבר המנהלים" עם פתרונות חדשים: חלוץ ישן, מאמן חדש, זרים נורמלים. אברמוב, אלבלדס, אבידן ושלייפר מנפנפים אותם באלגנטיות: "לכו, שלא תאחרו את ההסעה". הם כבר שמעו הכל.