פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        סיכום מחזור ב-NFL: נגמרה הסבלנות

        בעידן אחר היו מחכים עד ששפטו קוורטרבקים כמו מארק סאנצ'ז, היום המתנה היא לוקסוס. גרייזס מסכם ומזהיר את הפאקרס

        את השבוע שעבר, למקרה שלא שמתם לב לסיכום החסר, ביליתי באימון צבאי במילואים וכמו בכל פעם שאני עולה על מדים ויורד דרומה, אני מגלה מחדש עד כמה הצבא הוא סוג של בועה ששונה ממה שאנחנו מכירים ביום-יום. נדמה שברגע שאתה נכנס בשעריו של בסיס צבאי, החוקים משתנים. זה לא רק הקלישאה על חייל המילואים שברגע שהוא עולה על מדים הוא הופך לרעב, עייף וחרמן (כשבמפתיע או לא, גיליתי שהאחרון הופך פחות ופחות רלוונטי עם השנים, ואני לא מדבר דווקא עליי) אלא על הרבה דברים אחרים. למשל, אתה רואה אנשים, שבאזרחות אפילו לא היו חושבים לגנוב את הדבר הקטן ביותר, "משלימים ציוד" (המילה הצהל"ית המכובסת לגניבה) בלי לחשוב פעמיים, אפילו אם הם לא צריכים את אותו ציוד.

        ג'יפ צהלי (AP)
        אנחנו צריכים להשלים ציוד, חסר לנו ג'יפ בבית. יאללה, תעלה על ההגה ותניע (צילום: AP)

        הבלוג של אריאל גרייזס

        אבל הדוגמא הכי טובה לשינוי שאתה עובר במילואים, זה הדרך שבה אתה מתייחס לזמן. באזרחות, כל דבר בוער לך. צריך להספיק כמה שיותר. בעבודה, אתה רץ ממשימה למשימה ואם מישהו מבזבז את הזמן שלך, ייקח לך בדיוק 10 שניות להתעצבן עליו. בצבא, לעומת זאת, הכל עובר ברגוע. תמיד יש זמן לעוד כוס קפה ואין דבר שמשקף את הזמן הצה"לי יותר טוב מאשר הסיסמא שנטבעה בפלוגה שלי – כל דבר שצריך לעשות, אם תחכה מספיק זמן, ייעשה מעצמו. כל זה נכון כמובן, עד היום האחרון של המילואים. הו, אז כל מה שאתה רוצה זה לרוץ הביתה ולעזאזל הניחותא והזמן הצה"לי. הבעיה היא, כמובן, שכל אלו שאחראים על השחרור שלך נמצאים בזמן הצה"לי כל חייהם, והם לא מכירים בכלל באופציה המהירה. מה שהופך את הסבלנות למצרך היקר ביותר לחייל המילואים המבקש להשתחרר – אבל גם להכי פחות שכיח.

        סבלנות היא גם משהו שלא בנמצא ב-NFL. פעם, היה לאוהדים אורך נשימה מסוים. ביל בליצ'יק, בתור דוגמה, נחשב לכישלון די גדול בימים שבהם אימן את קליבלנד בראונס. כמה זמן לקח עד שפיטרו אותו למרות שלא השיג הופעת פלייאוף אחת בשלוש השנים הראשונות שלו בקבוצה? לא פחות מחמש שנים. אתם יכולים לראות היום מאמן שמדריך קבוצה במשך שלוש שנים רצופות נטולות פלייאוף ומקבל הזדמנות לשנה רביעית? היום, לעומת זאת, הדרך קצרה. לכולם. אוהדים ובעלים מצפים מהכסף שלהם – שחקנים ומאמנים – לתת תוצאות כאן ועכשיו, ולא – הדרך קצרה היא החוצה. ואין מי שנפגע מקוצר הרוח הזה יותר מאשר קוורטרבקים בליגה.

        ביל בליצ'יק מאמן ניו אינגלנד פטריוטס (AP , Charles Krupa)
        דוגמה מצוינת לסבלנות שהייתה קיימת בשנות ה-90. ביל בליצ'יק (צילום: AP)

        תראו את מארק סאנצ'ז בתור דוגמא. אלוהים עדי שאני לא מחסידי סאנצ'ז, אבל צריך להיות קצת הוגנים כלפי הבחור. הוא פותח בליגה מהמשחק הראשון שלו, הוא מתמודד כל שבוע מול הגנות קשות ביותר – והוא בקושי שנתיים וחצי בליגה. שלא תבינו לא נכון – מארק סאנצ'ז של היום הוא לא יותר מק"ב בינוני. אבל תסתכלו שניה על איליי מאנינג – שכולנו נסכים היום שהוא מהק"בים הטובים בליגה (גם אם טיפה מתחת לעילית) ותראו שהמספרים שלו בשלוש השנים הראשונות בליגה לא הרבה יותר טובים מאלו של סאנצ'ז. סאנצ'ז לא לבד, כמובן. קחו את כל הק"בים שפתחו מיום אחד בליגה בשלוש השנים האחרונות ותראו ק"בים שמתקשים להפוך מהבטחה לעילית אמיתית – פלאקו, מאט ריאן, סאם ברדפורד, אפילו מאט סטאפורד מתקשה מדי פעם. כולם נראו בשנה הראשונה שלהם בדרך לגדולה וכולם נמצאים היום באותו סטטוס של "ק"ב טוב שלא מצליח לעלות מדרגה".

        לעומת זאת, תראו מי כן הפך לעילית. ארון רוג'רס, שבילה שלוש שנים על הספסל עד שקיבל הזדמנות. איליי מאנינג, בשנה השישית שלו בליגה. דרו בריס, שלקח לו שלוש שנים להפוך לק"ב איכותי. ג'יי קאטלר, שנראה בדרך הבטוחה להיות באסט, בשנה החמישית שלו בליגה. אפילו פיליפ ריוורס, שהשנה נראה פחות טוב, היה צריך לחכות שנתיים על הספסל בסבלנות לפני שהפך לק"ב מוביל. בקיצור, מה שאני אומר – בואו נחכה שניה לפני שאנחנו חורצים גורל של שחקן. מארק סאנצ'ז יכול להיות באמת באסט, מצד שני, אולי הוא עוד יכול להפוך לאיליי מאנינג הבא. בליגה של היום, לצערנו, אין לנו זמן לגלות.

        מארק סאנצ'ז שחקן ניו יורק ג'טס (רויטרס)
        בעידן אחר הוא יכול היה להתפתח טוב יותר. מארק סאנצ'ז (צילום: רויטרס)

        - טים טיבו, לעומת זאת, לא יהפוך להיות שום דבר. מצטער על החזרה למציאות, אבל אותי לא מרגשים כל הניצחונות אותם טיבו "השיג", אני רואה רק שחקן מוגבל שאלמלא היה נבחר בסיבוב הראשון בדראפט ולולא היה לבן, בחיים לא היה מקבל הזדמנות לפתוח במשחק פוטבול בליגה הקנדית, שלא לדבר על ה-NFL. אבל אין לי מה להגיד נגד טיבו – בחור באמת טוב כנראה שבאמצעות הרבה כוח רצון הגיע למקום שבו מעט מאוד אנשים עם כל כך מעט כשרון יכולים להגיע אליו.

        מה שכן יש לי בעיה איתו זאת האסתטיקה. תגידו מה שאתם רוצים על ניצחונות – אני יודע שיש אנשים שמחשיבים אותם לדבר היחיד שחשוב, זה אפילו חלק מהאתוס האמריקאי, אבל לטעמי לאלמנט האסתטי של המשחק יש משמעות. זה לא שאני אוהב לראות רק משחקים התקפיים - להיפך, משחקים שבהם ההגנה שולטת יפים לא פחות ואפילו יותר לטעמי, אבל זה לא המקרה של טים טיבו. אצלו, בהתקפה שהוא משחק (עוד מהתקופה שלו בפלורידה) לאלמנט האסתטי אין שום משמעות. מדובר, ואני אהיה בוטה לשניה, במשחק פשוט מכוער. אז כן, אם הוא ימשיך להביא ניצחונות, לאף אחד בדנבר לא יהיה אכפת מאיך המשחק של הקבוצה נראה, אבל כאוהד של המשחק, רק המחשבה שסגנון המשחק הזה יצליח בליגה ויקנה לעצמו עוד תומכים (וחלילה, עוד קבוצות שמשחקות ככה) גורמת לי סיוטי לילה.

        - סתם בתור קוריוז, בשבועות האחרונים, יס משדרים בשידורים חוזרים את "הסמויה" כל שישי ושבת (ומצידי, הם יכולים להמשיך לשדר אותה בלופ עד קץ הימים), ובפרק ששודר ביום שישי האחרון אחד השחקנים יושב מול הטלוויזיה ורואה משחק פוטבול, כשאשתו באה ושואלת אותו מי מנצח. התשובה שלו היתה "אף אחד לא מנצח, יש רק קבוצה אחת שמפסידה קצת פחות". נשבע לכם שהוא ראה באותו זמן את המשחק בין הג'טס לברונקוס.

        טים טיבו שחקן דנבר ברונקוס נתפס על ידי גלן דורסי שחקן קנזס סיטי צ'יפס (AP , Ed Zurga)
        גם אסתטיקה חשובה, ואת זה בטח ובטח שאין לו. טיבו (צילום: AP)

        - ק"ב שדווקא כן מתחשב באלמנט האסתטי של המשחק כל יום הוא ארון רוג'רס. מה זה מתחשב, האיש פשוט תענוג לעיניים. ומה שעוד יותר יפה זה שהוא עושה את זה בסגנון שהוא ייחודי לו. כמעט כל ק"ב גדול בתולדות הליגה, היה כזה שיכולת לזהות את הסגנון שלו כהרף עין. מאנינג עם הדיוק של המנתח, בריידי עם יכולת התמרון בפוקט והראוטים הקצרים, ברט פארב ויריות האקדוחן שלו, אלווי והסקראמבלים והמסירות תוך כדי ריצה ואני יכול להמשיך עוד ועוד. גם רוג'רס, לנגד עינינו, מפתח את הסגנון שלו. אם הייתי צריך להגיד למי הוא דומה הכי הרבה זה היה לאלווי, אבל עם דיוק גבוה יותר. פשוט תענוג.

        - מה שכן, גרין ביי עצמה נמצאת לטעמי על קו פרשת דרכים. כשחושבים על זה לעומק, מאז מונטנה, לא היתה קבוצה שהק"ב שלה היה בשיא היכולת שלו שהצליחה לקחת יותר מסופרבול אחד. לא אינדי עם מאנינג, לא הפטריוטס עם בריידי (את האליפויות שלו, בריידי השיג כשהוא עדיין רחוק משיאו), לא הניינרס עם יאנג וכמובן שלא מיאמי עם מארינו. כן, יש את דאלאס עם אייקמן, אבל עם כל הכבוד לאייקמן הוא היה רק עוד בורג במערכת משומנת היטב. וזאת בדיוק הבעיה של גרין ביי ורוג'רס. באליפות של שנה שעברה, רוג'רס היה רק עוד בורג (חשוב מאוד, אבל עדיין בורג) בקבוצה שנשענה על הגנה מצוינת וגם משחק ריצה לא רע. השנה, כל תשומת הלב עברה לרוג'רס (ובצדק) אבל זה עלול לפגוע בשאיפות האליפות של הפאקרס. כן, המאזן שלהם מושלם והם מובילים את הליגה בחטיפות, אבל זה עלול להסתיר את העובדה שהם במקום ה-30 בליגה הגנתית וההגנה שלהם מתחילה להסתמך הרבה יותר מדי על זה שרוג'רס יציל אותם מצרות. כמו שהפטס של 2007 הוכיחו לנו, זה עשוי להיות מתכון לצרות

        ארון רוג'רס שחקן גרין ביי פאקרס (AP , Jeffrey Phelps)
        דווקא העובדה שהוא בשיא כושרו לא מבשרת טובות. ארון רוג'רס (צילום: AP)

        - ההגדרה המילונית ל"רגרסיה לממוצע" (מתוך ויקיפדיה): "אחרי ביצועים גבוהים, צפויה ירידה בביצועים, משום שחלק מהגורמים לביצועים הגבוהים אינם נשמרים (מרכיבי מזל). באופן דומה צפויה עלייה בביצועים לאחר ביצועים נמוכים. תופעה זו ידועה בסטטיסטיקה בשם רגרסיה לכיוון הממוצע". או שפשוט היו כותבים "בפאלו בילס"

        - כריס ג'ונסון – אני ואתה עוד נבוא חשבון יום אחד. עלי.

        - האם הניצחון של האיגלס על הג'איינטס ביום ראשון מבשר את שובו של "וינס יאנג לא עושה כלום, רק מנצח משחקים"? כי אני לא בטוח שאני יכול לעמוד בזה.

        - בעצם, התואר הזה כבר תופס לטים טיבו לעשר השנים הבאות, שכחתי.

        - יש לי רעיון בשבילך, מר ריברס. בפעם הבאה שאתה מוסר אינטרספשן, למה לא שתרים את החולצה כשמתחתיה יהיה כתוב "פטרו את טרנר"? אני חושב שאז אולי יבינו סוף סוף את המסר שלך.

        - אח, רק יום רביעי וכבר מחר יש לנו שלושה משחקים. אלוהים, אני אוהב את ת'נקס גיבינג. שימו לב למפגש בין מיאמי לדאלאס – לא כל כך בגלל המשחק עצמו (שצפוי להיות הפחות מעניין מבין המפגשים מחר בערב) אלא משום שמדובר בשחזור של אחד ממשחקי חג ההודיה המפורסמים ביותר, זה ששוחק בשלג ובסופו ליאון לט הגאון הידוע נגע בכדור אחרי פילד גול מוחטא וגרם במו ידיו להפסד כואב מאוד לדאלאס. אמרתי שאין כמו חג ההודיה?

        המהלך הטפשי בהיסטוריה?