1. לא היה דבר מפתיע בהפסד של מכבי תל אביב להפועל ירושלים. מכבי המשיכה להיראות כפי שנראתה בחמישי ובמוצ"ש, וירושלים קבוצה טובה ואינטליגנטית משרלרואה ומלובליאנה ניצחה בקלות יחסית.
זו לא הייתה הפתעה גם משום שבבחינה כוללת, מכבי ניפקה העונה יותר משחקים גרועים ממשחקים טובים. המשחק המצוין מול ריאל מדריד היה היוצא מן הכלל: בשני משחקי היורוליג שקדמו לו הייתה מכבי בינונית, ושבה לבינוניותה בשני משחקי היורוליג הבאים (גם באיסטנבול הייתה רחוקה מלהציג כדורסל גדול). משחקי האדריאטית הם בדרך כלל טיול מתיש, אומנם, אבל עדיין טיול אולם מתוך חמישה משחקי ליגה, היכן שהיריבות עוקבות אחריה ומתכוננות היטב, מכבי ניצחה בדוחק פעמיים והפסידה פעם אחת.
2. העייפות היא החשודה המיידית; בכל זאת, שלושה משחקים בארבעה ימים וכו'. אבל האמת היא שהתשיעייה שבלאט שיתף אמש לא הייתה אמורה ליפול מהרגליים: השחקן השחוק ביותר היה אוחיון, שרשם רק 26 דקות משחק בממוצע במרתון המשחקים של הסופ"ש האחרון. שישה שחקנים מתוך התשעה שיחקו בממוצע 20 דקות ומטה. סופו שיחק בקושי 48 דקות במצטבר (16 דקות בממוצע). וכל זאת כשעל הספסל מתייבש ג'ון שייר, שראה בשלושת המשחקים הללו בקושי שתי דקות פרקט. מעבר לכך אם המצב היה כה אקוטי, סביר שהיה נעשה בשאייר שימוש יותר נרחב.
3. אם לא נעשה לעצמנו הנחות ונפטור את מכבי בתירוץ העומס השחוק, נמצא נתון אחר שמשותף לרוב המשחקים החלשים שהציגה מכבי העונה: בדרך כלל ג'ורדן פארמר היה בהם רע, פאסיבי, או שלא שיחק כלל. באופן מוזר, במרבית המקרים הללו גם תיאו פפאלוקאס לא היה בסביבה כדי להושיע.
כמו אתמול. מה שהותיר את יוגב אוחיון לגמרי לבד במערכה. אוחיון נחשב העונה להפתעה חיובית כי הסברה הייתה שישמש בקושי שחקן אימונים, אך הנה תפס מקום של קבע בחמישייה והפך לחלק אינטגראלי מהרוטציה. כיף לפרגן לאוחיון כי יש משהו רומנטי בצורת המשחק שלו; הוא שחקן בטעם של פעם: הרבה לב, הרבה רצון, הרבה זיעה, מן ישראל אלימלך מודרני שכזה. אבל כפי שהוכיח ראיין רנדל אתמול מי שהעניק לאוחיון שיעור חשוב ברזי משחק ההגנה הפוינט גארד הצעיר יצטרך לעבור עוד הרבה גלגולים מקצועיים לפני שיוכל להיחשב כמועמד הגיוני לתפקיד המושיע של מכבי. כרגע אוחיון הוא בקושי סותם חורים סביר; גארד חסר יכולת קליעה מסוגו (16 אחוז מהשדה ביורוליג) יכניס את קבוצתו למצב של נחיתות התקפית אינהרנטית בכל פעם שיעלה על הפרקט. אין זה אומר שתוצאת המשחק אתמול הייתה באשמתו של אוחיון: כמוביל הכדור היחיד בסגל ללא פארמר ופפאלוקאס, שלא התלבשו ניתן לומר שדיוויד בלאט שלח אותו למשימת התאבדות.
4. עם כל משחק נפל של לנגפורד וסמית' הולכת ומתחדדת הבעיה החמורה של מכבי בקו האחורי. את מרבית משחקיה העונה סיימה מכבי ללא תפוקה משמעותית מעמדות 2-3. בורשטיין סיפק מעט נקודות גם בימיו הגדולים (שחלפו לבלי שוב כבר לפני חמש שנים); פניני פתח גרוע את העונה; וכך תלוי הקו האחורי כולו בשאלה על איזה צד קם פארמר בבוקר. לכן כשגם פארמר לא מתפקד, מכבי מספקת שלושה משחקי נפל התקפיים (69 נקודות מול שרלרואה, 67 נקודות מול לובליאנה, 64 נקודות מול ירושלים). סמית' הפתיע במשחקי ההכנה, אבל בשבועות האחרונים נחלש בהדרגה: את הליגה פתח עם 17 נקודות, אך משם הידרדר ל-11, 9 ואתמול 4. בחמשת משחקי היורוליג מעמיד סמית' ממוצעים של 5.8 נקודות ב-40 אחוז מהשדה. ובכולם יחד עמד רק פעם אחת, מול ריאל, על קו העונשין דוגמה נוספת לחדלונו האופנסיבי. אם מוציאים את ההבלחה החד-פעמית נגד הספרדים, מספריו של סמית' הופכים עגומים עוד יותר: 3.5 נקודות ב-30 אחוז מהשדה. לנגפורד, שהגיע על תקן הסקורר, עומד עד כה בקושי על 36 אחוז מהשדה בכל המסגרות, ואתמול הפליא עם 2 מ-9 מהשדה ומדד שלילי.
5. אבל דומה שהבעיה הגדולה ביותר של מכבי אחרת: כשפארמר לא נמצא על המגרש, היא משחקת ללא גו-טו-גאי. ברבע האחרון למשחק מול ירושלים, כשהתקרבה עד כדי מינוס 8, מכבי הייתה זקוקה לשחקן שייקח אחריות. באופן מדהים, בכל התקפה בחמש הדקות האחרונות זרק את הכדור שחקן אחר (פניני, לנגפורד, הנדריקס, אוחיון, סמית', בורשטיין). וכל שש הנקודות שמכבי השיגה בחמש הדקות האלה הגיעו כתיקונים מריבאונד התקפה. מה שאומר: רוטציה מורכבת יש, היררכיה על הפרקט עדיין אין.
עוד על ההפסד של מכבי תל אביב להפועל ירושלים:
דייויד בלאט מודאג ממשחק ההתקפה של מכבי
בלאט: "יהיה קשה לעמוד בעומס הזה כל שבוע"
אחרי 20 שנה: ירושלים ניצחה את מכבי ת"א ביד אליהו