קליפורניה איינג'לס בוסטון רד סוקס ב-1986; רד סוקס ניו יורק מטס סדרה אחת מאוחר יותר; שיקגו קאבס פלורידה מארלינס ב-2003. דוני מור, בילי באקנר, סטיב בארטמן. סביר להניח שכל השמות האלה עברו בראשם של חובבי הבייסבול עוד לפני שדייויד פריז חבט להומראן המנצח במשחק 6 בוורלד סירייס ושלח את הסדרה בין סנט לואיס קרדינלס לטקסס ריינג'רס למשחק שביעי ומכריע. זה היה משחק הבייסבול המטורף ביותר, בהתחשב במעמד, בעשור האחרון. זה היה אחד ממשחקי הבייסבול המטורפים בהיסטוריה.
סנט לואיס קרדינלס זכתה בוורלד סירייס
סטרייק אחד מזכייה בוורלד סירייס. פעמיים. באותו משחק. לא משהו שאתה יוצא ממנו ונשאר בחיים, בדרך כלל. כשזה קורה, במיוחד במשחק 6, משחק 7 נרשם לפרוטוקול בלבד. אתה יודע שהסיפור גמור, כמו שהוא היה גמור עבור באקנר והרד סוקס בוורלד סירייס ב-1986 או מויסס אלו והקאבס ב-NLCS ב-2003. אחרי הפיאסקו, בוסטון ושיקגו עלו ליתרון במשחק 7 ואיבדו אותו בחלק השני של ההתמודדות. העונה שלהן הסתיימה בטרגדיה ספורטיבית.
גם טקסס ריינג'רס, אותו מועדון מרוסק שלילה קודם לכן כבר הוציא את השמפניות בחדר ההלבשה רק כדי לחוות קריסה של מערכת שלמה, עלתה הלילה ליתרון מוקדם בסנט לואיס. גם טקסס ריינג'רס ירדה מהמגרש בחוסר אונים וראתה את היריבה חוגגת במסיבה שהייתה אמורה להיות שלה.
בייסבול הוא משחק שבו כל הגשה מבטלת את קודמתה ובכל יום יש לך סיכוי למחוק את ההפסד הקודם. החוק הזה לא תקף לגבי משחק 6 בפלייאוף. שם, אם איבדת את זה לאחר שכבר ראית את הארץ המובטחת, כנראה שלא תראה אותה שוב. לפחות לא העונה.
דייויד פריז נולד ב-1983 בקורפוס כריסטי, טקסס, כ-650 ק"מ מדאלאס. לו נשאר שם, ייתכן שהיה הופך לאוהד נלהב של הריינג'רס, אולם בגיל רך עברה משפחתו לאזור סנט לואיס, שם גדל כאוהד הקרדינלס. הוא למד כל חייו במיזורי (כולל שנת הפסקה מבייסבול) ובילה שנתיים שנים בלבד בחייו הבוגרים מחוץ לאזור בין 2006 ל-2008, אז נבחר בדראפט ושיחק בקבוצות המיינורס של סן דייגו פאדרס. פריז קיבל הזדמנות נדירה שלא כל שחקן מקצועני מקבל לשוב לעיר שבה גדל ולשחק בקבוצה שאותה אהד מאז ומתמיד. אחרי דרך החתחתים הרגילה שעובר כמעט כל שחקן שרוצה להיות חלק מהליגה, הוא השתלב בהרכב הקרדינלס. ואז הגיע הפלייאוף.
קשה לדמיין כמה חלומי החודש שעובר פריז. זה לא רק ההומראן במשחק 6 או הדאבל שהחזיר את הקרדינלס מהר למשחק 7, זה כל הפלייאוף. פריז היה הקלאץ', המוציא לפועל, הקלוזר של סנט לואיס. הוא התחיל במשחק 4 מול פילדלפיה, בו הכניס ארבע ריצות וכפה משחק חמישי. בסדרה מול מילווקי הוא חבט ביותר מ-50 אחוז (!) וירה לשלושה הומראנס. על הוורלד סירייס כבר אין צורך להרחיב.
פריז הוא אחד מאותם גיבורים שמפציעים באוקטובר משום מקום, כמו קודי רוס מסן פרנסיסקו בשנה שעברה או רוני בליארד, שעזר לסנט לואיס להגיע לוורלד סירייס ב-2006 ולזכות בו בזכות סדרה גדולה מול המטס. ההבדל הוא שרוס ובליארד כבר הגיעו למעמד עם ניסיון בליגה. כולם ידעו מה ערכם האמיתי שחקנים ממוצעים ב-MLB. איש עדיין אינו יודע כמה טוב יהיה פריז. קשה לשפוט על פי חודש, מכריע ככל שיהיה (שבו שבר, אגב, את שיא הכנסות הרצים בפלייאוף אחד), והוא עדיין לא שיחק עונה מלאה בליגה. יש סיכוי שפריז יוכיח שאוקטובר הקסום שלו היה רק תחילתה של קריירה מופלאה. בינתיים, הוא חי בחלום. סנט לואיס קרדינלס, מושא אהדתו, זכתה בוורלד סירייס. הוא היה הגיבור הראשי בזכייה הזו. עכשיו תגידו שלא הייתם מתחלפים אתו, ולו ליום אחד.
כמו ב-2006, סנט לואיס הגיעה לפלייאוף בדלת האחורית. אז זה קרה בקוצר נשימה, לאחר שהקרדינלס כמעט איבדו יתרון גדול בסיום העונה ליוסטון. הפעם הם השתחלו לשם בזכות הלוזריות של אטלנטה. בשני המקרים זה נגמר בתואר. הקרדינלס הם קבוצה מלאת חורים, בעיקר בהגשה. לאחר שאיבדו את האס שלהם אדם ויינרייט לפני העונה בגלל פציעה, כריס קרפנטר וחיימה גארסיה נשארו פאנץ' 1-2 טוב. מלבדם, אין לציפורים האדומות שום דבר בגזרה הזו. הן לקחו אליפות עם שמות כמו ג'ייסון מוט ופרננדו סאלאס, שלאורך הפלייאוף התרומה שלהם הייתה מוגבלת.
אז מדוע התואר בכל זאת חוזר למיזורי? בעיקר בזכות צוות האימון של הקבוצה. טוני לה רוסה מושמץ, פעמים רבות בצדק (תקרית משחק 5, בה חוסר קומוניקציה עם מאמן הבולפן הביא להפסד, הייתה מבישה), אבל בסנט לואיס ידעו מדוע הם מתעקשים שנה אחר שנה שימשיך. יחד אתו עובדים דייב דאנקן, אולי מאמן המגישים הטוב בליגה, ומארק מגווייר, שתורם לא מעט מניסיונו, גם אם הוא רווי בהזרקות הורמונים.
סיבה נוספת, פחות מקצועית, לכך שסנט לואיס אלופה היא שזהו הפלייאוף, ובפלייאוף שום הימור אינו בטוח. הדעה הרווחת היא שהגשה טובה מכריעה, אולם אוקטובר האחרון סבל מתצוגות פיצ'ינג מזעזעות, במיוחד בסדרות של מילווקי מול אריזונה וסנט לואיס, כשגם זו שבין הריינג'רס לדטרויט לא ממש הייתה הקרם דה לה קרם. הקרדינלס יצרו מומנטום וקברו אותו, רק כדי לקום חזרה מהבור שכרו. הם פיגרו 2:1 בדרך להפסד ודאי מול פילדלפיה, חזרו וניצחו במשחק 5. הם הפגיזו בטקסס במשחק 3, ואז הפסידו את השניים הבאים והיו קרובים לרדת מנוצחים גם בשלישי והמכריע. הם הגיעו פעמיים לסטרייק האחרון של העונה, הביטו למוות בעיניים והמוות השפיל את עיניו. רייטינג נמוך? כן. סדרה לא מעניינת? הסתכלו אחורה ונסו להגדיר שוב את העניין הזה.
היו לסנט לואיס את פריז, את לאנס ברקמן ואת אלן קרייג שסיפקו את החבטות הגדולות, אבל הקרדינלס הם עדיין הקבוצה של אלברט פוחולס. שחקן הבסיס הראשון, שנחשב לכוכב הגדול ביותר בליגה, עלול לסיים את דרכו כציפור אדומה. עוד במהלך אימוני האביב שחלף החלו הספקולציות לפרוח. לפוחולס זו הייתה עונה אחרונה בחוזה, הוא רצה חוזה של כ-200 מיליון דולר לעשר שנים, הקרדינלס לא הגיעו לסכום. כנראה שאין להם את הכסף הזה. השאלה היא למי יש ומה הוא יעשה אתו, כי מהיום הוא שחקן חופשי.
הקבוצה היחידה, פחות או יותר, שיכולה לצאת למהלך להחתמתו של פוחולס היא שיקגו קאבס, לה יש את הכסף וגם הנהלה חדשה שלא תחשוש לפתוח את הארנק. היאנקיז כבר הוכיחו בעבר ששום סכום לא מפחיד אותם, אבל עם מארק טשיירה בבסיס הראשון והרכב מזדקן גם כך, לא נראה שיתנו כזה חוזה לשחקן בן 32. האופציה שנראית כרגע ריאלית היא שפוחולס יסיים את הקריירה בסנט לואיס, אבל לצדדים יש עדיין עבודה רבה בגישור. כך קורה שבסנט לואיס יחגגו בימים הקרובים, ומיד אחר כך יתפנו להנגאובר לא פשוט: האם היה זה משחקו האחרון של אלברט פוחולס כשחקן הקרדינלס?
להגיד שנולאן ריאן עשה דברים יפים בקריירת משחק בת 27 שנים ב-MLB יהיה אנדרסטייטמנט. עם שמונה בחירות לאולסטאר, 5,714 סטרייקאאוטים (839 יותר מהשני, רנדי ג'ונסון) ולא פחות משבעה נו היטרים, משחקים שבהם לא הרשה חבטה, לא היה ספק שריאן ייכנס להיכל התהילה כבר בהזדמנות הראשונה. השיאים שלו הפכו אותו לאחד מגדולי המגישים בכל הזמנים, גם אם היו ועוד יהיו טובים ממנו, גם אם מעולם לא זכה בסיי יאנג. הוא היה סמל לחריצות ועבודה קשה, פלאח טקסאני שמגיל 6 זרק כדורים על חפצים במטרה להפוך למגיש עילית.
העובדה שריאן זכה בוורלד סירייס עם ניו יורק מטס ב-1969 קצת נשכחה לאורך השנים משום שאז היה עדיין מחליף צעיר וגם בגלל היותו כל כך מזוהה עם מדינת הכוכב הבודד. בתודעה הציבורית, לריאן אין כלל טבעת אליפות. הוא הפך להיות אס רק לאחר שעזב את המטס לקליפורניה איינג'לס ומשם חזר למדינה שבה גדל ואותה אהב, תחילה ביוסטון ולאחר מכן בריינג'רס. החלום של ריאן היה להעניק לטקסס זכייה בוורלד סירייס. הוא לא עמד במשימה כשחקן, והוא לא מצליח, עדיין, להגשים אותה כנשיא קבוצה.
ב-2008 מונה ריאן לנשיא הריינג'רס, אבל תחת הניהול הכושל וחסר האחריות של טום היקס, רכב הסיירים ספג נקר אחר נקר בגלגלים. טקסס הייתה על סף פשיטת רגל וריאן זיהה הזדמנות, כשרכש את המועדון יחד עם קבוצת רוכשים בראשות עורך הדין צ'אק גרינברג. זה קרה במהלך עונת 2010, כשהריינג'רס הובילו באורח נס את בית ה-AL מערב בעודם שקועים בחובות כבדים. ריאן לקח את הקבוצה פעמיים ברציפות לוורלד סירייס. השנה שעברה הייתה יותר בגדר התנסות, העונה הוא כמעט פרע את השטר.
אז, באליפות של 1969, ריאן לא פתח במשחק, הוא רק סגר. הפעם הוא השקיף מהיציע כדי לראות איך הקלוזר הנוכחי והאמין שלו נפתלי פליז לא מצליח לעשות את מה שהוא עשה לפני 42 שנה. התואר התמסמס. מי אמר שמעגלים תמיד נסגרים?
