פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מותר לחלום

        למרות שאנחנו לא מאמינים שזה יקרה, ליגת העל הנוכחית נראית כמו הזדמנות חד פעמית לקבוצה לא גדולה לזכות באליפות שתיזכר לדורות. אז לפני שנתפכח, החלטנו לפנטז על 3 אפשרויות

        מכבי נתניה, אלופת 2011/12

        קובי דג'אני שחקן מכבי נתניה עם אחמד סבע (ברני ארדוב)
        תמיד היו כח סמוי. סבע ודג'אני (צילום: ברני ארדוב)

        למה נתניה: מכל הקבוצות שיכולות לעשות את הבלתי ייאמן ולזכות באליפות, למכבי נתניה הכי מגיע: חיבור בין עבר להווה. בין ריחה המשכר תמיד של הקבוצה ההיא משנות ה-70 וה-80, לגרסה המודרנית שלה מהיום: בין גריאני למוגרבי. בין מכנס לסבע. אפילו בין ויסוקר לאדרי האנדרדוג הסימפטי. בין מה שהתחיל בקטן, בליגה השנייה, עם ראובן עטר, והסתיים בגדול עם אותו אחד שממצה כמעט כל דבר מרגש בענף הזה, נכון - ראובן עטר.

        קבוצה שתמיד היתה כוח סמוי, מתחבא, אבל שלא נרמס עד הסוף על ידי הקבוצות הגדולות וחיכה לשעת כושר כדי להרים את ראשו: להזדמנות שווה. היא הגיעה לרגע הזה לא במקרה. היא בנתה אותו במו ידיה, דרך ההזדמנות השווה שהיא נתנה לשחקנים הצעירים והביטחון לפרוח שהמאמן המתולתל העניק להם. כי כמו אז, בשנות ה-70 וה-80, נתניה היא ישראל החדשה. ישראל שאנחנו אוהבים. פעם כוח עולה שבועט בישבן של כל האלופות הקבועות ולועג להן עם חמש אליפויות משלה שמגמדות כל דבר שנעשה עד אז. היום כוח של שחקנים שהבינו שההיררכיה הקבועה של הכדורגל הישראלי היא לא לחלוטין בלתי שבירה. אחרי סדרה של סגניות, נתניה היתה צריכה רק צ'אנס אחד. והוא הגיע. ואז אותה בעיטה בישבן של הגדולות ואותה שבירת מוסכמות, ואותה תובנה שאפשר לקבל רק בנתניה – אז והיום: שאפשר גם אחרת. שעדיף אחרת.

        משערי העיתונים בבוקר שאחרי הזכייה

        עיתון ספורט מעריב (קובי אליהו)
        מכבי נתניה אלופת 2011/12, שער מוסף הספורט (אילוסטרציה: לי זגנרייך)

        הניצחון שסימל את האליפות: 1:6 על מכבי תל אביב במחזור הלפני אחרון.

        האירוע הסמלי: משחק אחרון בקופסא מסתיים עם טקס הענקת הצלחת.

        הסרט הרשמי: "קולנוע מוגרבי". במאי: מוטי קירשנבאום

        הרגע הגדול: עודד מכנס מפרשן את משחק האליפות של מכבי נתניה וזוכה להיות האיש שמכריז בטלוויזיה: מכבי נתניה אלופה, חברים. מכבי נתניה אלופה!

        הציטוט שלא נשכח: "דניאל יאמר מצטער שלא יכול היה להגיע למשחק" (קובי בלדב, על כתפיו של אמיר אדרי)

        הברכה של אבי לוזון: מאחל לכם יום אחד שתמכרו שחקן במיליון וחצי יורו

        עירוני קרית שמונה, אלופת 2011/12

        שחקני עירוני קרית שמונה חוגגים שער (אדריאן הרבשטיין)
        אימפריה שמשכה אליה את כל השחקנים שנמאס להם לקוות שיעלו בהגרלה במחלקת הנוער של מכבי חיפה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        למה קרית שמונה: המונח "מחדרה עד גדרה" השתלט על ההקשרים הדמוגרפיים בישראל. זה קורה כשרוצים לדבר על מוקד ההתרחשויות ושוכחים (במתכוון, כמובן) את החלקים הצפוניים והדרומיים יותר של המדינה. גם אם בכדורגל הגבולות קצת יותר רחבים – מחיפה עד באר שבע – עדיין יש תחושה של אזוטריה, של מכתש עמוק שנפער בזמן החריגה מהגבולות. מכבי חיפה היא כבר מזמן הקבוצה האהודה במדינה לפי כל סקר אפשרי, ולפיכך לא ממש מייצגת את הצפון. לדרום יש את הפועל באר שבע, אבל היא כבר לא תהיה מה שהייתה באמצע שנות ה-70 – האימפריה שמפריחה את השממה. לפיכך, את ישועת הפריפריה צריך לחפש במקום אחר.

        לפיכך, אם רוצים לחלום על אלופה שבאמת תרעיד למדינה הזו את הלב, היא נמצאת במקום הכי רחוק ממנו. המקום הזה הוא קרית שמונה. אימפריה שמשכה אליה את כל השחקנים שנמאס להם לקוות שיעלו בהגרלה במחלקת הנוער של מכבי חיפה, רק כדי להיות מושאלים לקבוצות מהדרג השני ומטה. משק אוטרקי שלא מפסיק לייצר ולא מתרגש גם כשהוא שולח יהלומים כמו אלרואי כהן ו-וויאם עמאשה ומוותר על כישרונות כמו תומר סוויסה. ברווזון לא רצוי שהפך לברבור יפה ומשקה פרחים בוסריים כמו שמעון אבו חצירא כדי להציל אותם מעצמם. אם נשיא המדינה הגיע עד מצפה הילה כי הוא התרגש משבוע שכולו סולידריות, בתקופה בה ישראלים מתחילים לדבר באמת על העתיד שלהם ויוצאים לרחובות עם תקווה בעיניים, אין אירוע סמלי יותר מאליפות של קרית שמונה. נכון, זה בגדר פנטזיה. אבל אם כבר מדברים על פנטזיה, שתהיה הכי אמיתית שאפשר.

        משערי העיתונים בבוקר שאחרי הזכייה

        עיתון ספורט ידיעות אחרונות (קובי אליהו)
        קרית שמונה, אלופת 2011/12, שער מוסף הספורט (אילוסטרציה: לי זגנרייך)

        הניצחון שסימל את האליפות: ה-0:3 השלישי העונה על מכבי חיפה, שני מחזורים לפני הסיום בקרית אליעזר.

        האירוע הסמלי: אלרואי כהן גורם לפנדל המכריע ב-1:2 במשחק העונה בבלומפילד, שפותח פער בלתי סגיר על השנייה, הפועל תל אביב.

        הסרט הרשמי: "קרית שמונה, סרט אהבה". במאים: דורון צברי ורינו צרור.

        הרגע הגדול: ביו טיוב משודר קטע של שני לוחמי חיזבאללה צופים בהיחבא במשחק העונה שמשוחק בקרית שמונה מול הפועל תל אביב, מה ששובר מהר מאוד את שיאי הרייטינג של הקטע בו יואב זיו בועט בנעל על הקוון.

        הציטוט שלא נשכח: "הוא לא השאיר לאף אחת פירור על הצלחת" (איזי שירצקי, עם חיוך שובב על הפנים ובקבוק שמפניה מרוקן ביד, על המאמן שהביא אותו לבאר – רן בן שמעון)

        הברכה של אבי לוזון: מאחל לכם יום אחד שתמכרו שחקן במיליון וחצי יורו

        בני סכנין, אלופת 2011/12

        למה בני סכנין: לאורך השנים, ובמיוחד שלושת העשורים האחרונים, הכדורגלן הערבי נושא על גבו עול. לא, אלה לא העוינות והקללות שהוא סופג בכל מגרש שאליו הוא מגיע, אלא הציפייה שיהפוך לסמל, שיהיה מותג, שירצה את כולם. בקיצור, שיהיה הערבי הטוב שכולנו מחפשים. ריפעת טורק, עלי עותמאן (של הפועל ירושלים), זאהי ארמלי, נג'ואן גרייב ו-וואליד באדיר, כולם היו שחקנים מצוינים ודמויות מופת, סמלים אמיתיים. רק שהגיע הזמן שהשחקן הערבי ישתחרר כבר מתקרת הזכוכית הזו וייצא לחופשי, כי מגיע לו לעמוד בזכות עצמו.

        מוחמד קנדיל, חאמד גנאים ומעל כולם מהראן ראדי לא היו ולא יהיו סמלים. ספק אם מישהו יזהה אותם בכל רחוב מחוץ לסכנין. אבל הם שחקני כדורגל טובים, כאלה שמפיקים תועלת מכך שאין להם את הצורך להרשים ולהוכיח שהם יכולים לחיות בצילם של השחקן והציבור הישראלי. השם עבאס סואן עורר תחושות ואמוציות בכל פעם שעלה על המגרש. השם מהראן ראדי לא שונה בהתייחסות אליו מעומר ורד, טוטו תמוז או ניר דוידוביץ'. זו הקדמה שראדי וחבריו הביאו למגרש. התואר שבו זכו סיפק חותמת לנורמאליות: בני סכנין, סתם קבוצות כדורגל מעולה, כמו שהאזרחים הערבים הם קודם אזרחים. את השפיות הזה אפשר להשיג רק על ידי אירוע שנראה בלתי שפוי.

        משערי העיתונים בבוקר שאחרי הזכייה

        עיתון ספורט הארץ (אדריאן הרבשטיין)
        בני סכנין, אלופת 2011/12, שער מוסף הספורט (אילוסטרציה: לי זגנרייך)

        הניצחון שסימל את האליפות: ה-0:2 במחזור הסיום ברמת גן על מכבי פתח תקוה של אייל לחמן, שהורחק בסיום.

        האירוע הסמלי: ה-1:2 בטדי על בית"ר ירושלים בטדי במחזור ה-24, שהעלה את סכנין בפעם הראשונה (ולא האחרונה) למקום הראשון בטבלה ושלח את בית"ר אל מתחת לקו האדום.

        הסרט הרשמי: "סכנין, סכנין". במאי: מוחמד בכרי

        הרגע הגדול: מהראן ראדי נמכר בשני מיליון יורו לארסנל בעקבות המלצה של יוסי בניון.

        הציטוט שלא נשכח: "יש שמועה ששר החוץ אביגדור ליברמן עבד הערב שעות נוספות כדי לא להגיע הביתה בזמן בשביל לצפות בכדורגל" (מאזן גנאים במשחק האליפות)

        הברכה של אבי לוזון: מאחל לכם יום אחד שתמכרו שחקן במיליון וחצי יורו.

        לאיזה חלום אליפות יש סיכוי להתגשם? הצביעו בפייסבוק

        הכדורגלן הערבי כובש את הכדורגל הישראלי

        מוחמד בכרי בבית המשפט בדיון בערעור של התובעים אותו, מרץ 2011 (מגד גוזני)
        תתכונן, יא חביבי, אולי ייצא לנו מזה סרט. מוחמד בכרי (צילום: מגד גוזני)