טוב, אני מוכן עכשיו לקצת בייסבול אמיתי! השתעממתי מאוד מלראות את הגשות הסופטבול ב-NLCS במילווקי. ההגשה לא הייתה טובה שם ולא לכל אורך הפלייאוף הזה. ראינו הרבה פתיחות הססניות ולחוצות מצד הפיצ'רים, מה שהתבטא בירידה במהירות ובאיכות ההגשות. מאמני הפיצ'רים עשו שעות נוספות כדי להשאיר את החבר'ה שלהם בעניינים. אחרי עונה של 162 משחקים, לפתע המאמנים רואים את הפיצ'רים שלהם מתנהגים אחרת באוקטובר. לא רק שצריך להרגיע את השחקנים שלך, צריך לגרום להם להמשיך לעשות את הדברים כמו שהם יודעים. הרבה פיצ'רים שינו את הזריקות שלהם בפלייאוף הנוכחי, החליפו מעט את הקארב-בול או הפאסט-בול שלהם. במייג'ורס, החובטים מבחינים בכך בשניות וכך גם מאמני הפיצ'רים.
מתכוננים לוורלד סירייס
מאמן הפיצ'רים הכי טוב שראיתי הוא דייב דאנקן מסנט לואיס קרדינלס. לא רק שהוא דואג לפיצ'רים שלו, הוא גם מזהה דברים אצל הפיצ'רים היריבים ומעביר את המידע לחובטים שלו. לדעתי, זה מה שנתן לקרדינלס יתרון מול מילווקי וגם מה שכול להביא להם את הוורלד סירייס. הבעיה הגדולה עם הפיצ'רים בפלייאוף הזה היא של מיקום נכון על הגבעה וזה למעשה כל מה שהגשה באוקטובר בנויה עליו- מיקום, מיקום ועוד מיקום. החובטים בפלייאוף מאוד מרוכזים ומענישים על כל טעות. והם אכן עשו זאת.
אני מצפה שהפותחים בוורלד סירייס ייראו טוב יותר. המשחקים הראשונים יהיו צמודים יותר, עם תוצאה נמוכה מזו שראינו עד כה. הפיצ'רים שאמורים לפתוח בשני המשחקים הראשונים של הסדרה, מנוסים יותר ויעשו פחות טעויות. אבל אל דאגה, ההתקפה תחזור לתמונה, כשהסדרה תעבור לטקסס. לשמחתכם, אלו הצופים במשחקים באירופה בשעות הקטנות של הלילה, רוב המשחקים עד כה נפתחו בסערה ומנעו מכם להירדם. המשחקים בפלייאוף הזה היו כמו כוס קפה חזקה במיוחד.
אחת הסיבות בגללן אני נהנה לכסות את הוורלד סירייס היא שהאוהד שבתוכי יוצא החוצה. שידרתי בערך 35 משחקים בעונה הסדירה החולפת ואני לא חושב שאוכל לזכור מי פתח אפילו באחד מתוכם, אבל שנים קדימה, אין לי ספק שעוד אזכור כל דבר קטן, כל חבטה וכל אאוט מהוורלד סירייס הזה. אני נזכר איך הייתי רואה את הוורלד סירייס בתור ילד קטן, בתור אוהד. לפני 33 שנים, כשהתחתנתי, אשתי ואני החלפנו חוויות על הדרך בה היינו עוקבים אחרי הוורלד סירייס בילדותינו ואיך זו הייתה שונה לחלוטין מהעונה הרגילה.
מה שמעניין בוורלד סירייס זו העובדה שלכאן אנשים מגיעים כדי לייצר היסטוריה, ושהרבה פעמים אלו האנשים הכי פחות צפויים. לא תמיד יהיה איזה רג'י ג'קסון או שם גדול אחר במרכז העניינים, לפעמים הגיבורים יהיו השחקנים האלמוניים יותר, כמו ג'ין טנאייס ב-1972 או דייויד אקשטיין ב-2006. זה חלק מהיופי, שחקנים שהיו טובים אך לא מדהימים, לכל אורך הקריירה שלהם, זוכים להזדמנות לצעוד קדימה ולהיחקק בזיכרון של כולנו לעד.
עבורי, האטרקציה המרכזית בוורלד סירייס היא היווצרות הדרמה לנגד עיניינו, בזמן אמת. זה לא כמו לצפות ב"קוסם מארץ עוץ" בפעם ה-30. זה גורם לי להעריך בחורים כמו דרק ג'יטר, צ'ייס אטלי ואלברט פוחולס, שמשחקים כל שנה באוקטובר וצריכים להכין את עצמם נפשית לדרמה הזו. לעולם לא אשכח מה עשה כריס קרפנטר אחרי המשחק השלישי ב-NLCS. הוא ניצח, אך לא הגיש היטב וכשהגעתי לאצטדיון בבוקר שאחרי אותו משחק, הוא כבר היה שם, רץ סביב המגרש. לא הצלחתי לעקוב אחר כמות הסיבובים אותם עשה.
כשקרפנטר סיים, ניגשתי לשאול אותו מה הוא עושה. התשובה שלו הייתה מרתקת: "אני מזכיר לעצמי שההופעה של אתמול הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. אני מזכיר לעצמי, שאם אצא למגרש בפעם הבאה ושוב הופיע ככה, זה מה שהגוף שלי ייאלץ לעבור פעם נוספת". הוא קרע את עצמו כי שיחק ברמה נמוכה מזו שהוא מצפה לה. אני יודע שלטקסס יש את ההתקפה הטובה בליגה, אני יודע מה הם עשו לפיצ'רים של הטייגרס, אבל אני מאמין שקרפנטר ישתיק אותם במשחק הראשון.
קרפנטר יהיה הכרחי להצלחת הקרדינלס, אבל אני לא חושב שיש לקבוצה הזו שחקן אחד בולט, אלא דווקא מאמן. טוני לה רוסה. הדרך בה ניהל את הבולפן מול מילווקי, בלי לחשוש מפגיעה ברגשותיהם של שחקניו, מעוררת כבוד. חיימה גארסיה הרשה רק ריצה אחת, אבל כשהוליך שני שחקנים, לה רוסה לא היסס והוציא אותו במהלך שניצח את המשחק. אותו דבר חזר על עצמו במשחק השישי עם אדווין ג'קסון, שהוביל בחמש ריצות, אך נמשה כשהחל להיחלש. טוני לא חשש להשתמש בבולפן בשלבים מוקדמים של המשחק. זה העניק לו יתרון בכך שהוא למעשה הוסיף סוג של שחקן נוסף לרוטציה. היו לו שמונה פיצ'רים בבולפן, אחד יותר מאשר למילווקי והוא ידע שיזדקק לכל אחד מהם. זה איפשר לו לא לפחד מהחלפות הפיצ'רים שלו. ב-NLCS, הוא שבר את השיא בהחלפת פיצ'רים בסדרת פלייאוף.
לה רוסה סידר את הרוטציה שלו בחוכמה, מה שנתן לו את האופציה להשתמש בכל הפיצ'רים הללו, ובנוסף הוא עשה עוד דברים שעזרו לקרדינלס לנצח, כמו לעלות מישהו שירוץ בשביל אלברט פוחולס. אלמנט ההפתעה תמיד הולך יד ביד עם לה רוסה והמנג'ר שמולו צריך לעבוד קשה. מנג'ר הריינג'רס רון וושינגטון, היה במעמד הוורלד סירייס גם בעונה שעברה. אז עלו שאלות לגבי תיפקודו והיכולת שלו להתמודד מול המנג'ר היריב, וזה מה שיעמוד למבחן לכל אורך הסדרה הנוכחית.
כשאני משווה בין הקבוצות, אני אוהב להסתכל על הליינאפים ולבחון, מספר אחר מספר ועמדה אחרר עמדה, למי אני נותן את היתרון. מי טוב יותר בתפקידו משתי הקבוצות? העונה, שתי הקבוצות מאוד שוות זו לזו, שלבחון אותן זה כמו להסתכל במראה. היתרון היחיד שאני מזהה בטקסס הוא איאן קינסלר בבסיס השני, שחקן בעל מהירות וכוח הרסניים ליריבה. אני מאמין שהריינג'רס יזכו בתואר, אך אין לי ספק שהסדרה תהיה ארוכה. זה כמו קרב איגרוף במשקל כבד, בסגנון עלי נגד פרייז'ר. קינסלר יכול להיות ההבדל הקטן שייתן לטקסס את היתרון מול העוצמה שיש גם לקרדינלס.
אם יש משהו שלילי בפלייאוף הזה, זו העובדה שקבוצת ווילד קארד מחזיקה ביתרון הביתיות בוורלד סירייס. הריינג'רס, שניצחו יותר משחקים במהלך העונה הסדירה, היו צריכים לארח. באד זליג יצטרך לבחון את העניין הזה בדחיפות. אני חייב להודות, שכאשר עלה לראשונה רעיון הווילד קארד, התנגדתי אליו, אלא שעכשיו אני לגמרי בעד הוספת קבוצה נוספת מכל חטיבה לפלייאוף, במיוחד לאור האירועים שקרו ביום הסיום של העונה הסדירה. כל כך הרבה עמד אז על הפרק, שמונה משחקים שיכלו להשפיע על הפלייאוף שוחקו במקביל. זו הייתה חוויה מרתקת והרייטינג הוכיח שגם הקהל נהנה ממנה. הוורלד סירייס עומד להיות מרתק לא פחות ואני מקווה שתהנו לצפות בסדרה ב-ESPN, ממש כמו שאני אהנה להיות בעמדת השידור. כבר שיריינתי לעצמי מקום בסנט לואיס, ב-27 לאוקטובר, למשחק השביעי.
ריק סאת'קליף, אחד מפרשני הבייסבול הבכירים של ESPN, זכה בעבר בתואר הסיי יאנג, הניתן למגיש הטוב ב-MLB. סאת'קליף שיחק בחמש קבוצות בין 1979 ל-1994, והוא חבר בצוות הקבוע של המגישים המסקרים את הפלייאוף והוורלד סירייס.
בייסבול בוואלה! ספורט
