אפתח בוידוי קטן אני מתחיל לא לעמוד במעמסה של המשחקים המאוחרים ב-NFL. על הסאנדיי ומאנדיי נייט ויתרתי מזמן, אלא אם כן הקבוצה שלי משחקת בהם, ואז אני רק מקליט ורואה למחרת. גם המשחק המאוחר, שבו לצערי הפטריוטס משחקים בשבועות האחרונים (וגם בשבוע הקרוב, מול דאלאס) מתחיל לגבות קורבנות. איזה מזל שאלי ישי שם פס על כולנו ומקדים את שעון החורף חודש לפני כל העולם, אחרת בכלל לא הייתי מחזיק מעמד עד שתיים וחצי בלילה, כשגם ככה, את החצי השני אני רואה בין ניקור לניקור. כמובן, אני יכול להאשים רק את עצמי במצב הזה. כשאתה עובד נונ-סטופ מסביב לשעון, פלא שיש לך זמן לראות פוטבול (או לכתוב עליו. כמו שאתם רואים, הסיכום עולה יומיים אחרי שהמחזור נגמר).
בעצם, לא רק את עצמי אני מאשים בזה, אלא גם את תרבות הניהול הישראלית . כן, כן, שמעתם נכון. תרבות הניהול הישראלית היא כזאת שמתעסקת בפרטים הקטנים, בטקטיקה, אבל שוכחת מה זה לנהל אנשים. כלומר, לא יודעת לתת עדיפויות (הכל הרי חשוב באותה מידה), לא מנסה לקדם אנשים, והכי חשוב, שוכחת את התכונה הכי קריטית למנהל, למצות את המקסימום מהעובדים שלו. מנהלים ישראלים חושבים שהם ממצים את המקסימום מהעובדים שלהם על ידי זה שהם סוחטים אותם עד הסוף, אבל כמובן שלא לזה אני מתכוון. גדולה אמיתית של מנהל, היא לזהות את הצדדים החזקים בעובד שלו ולטפח אותם, ובמקביל להסתיר את הצדדים החלשים ולא להתעקש עליהם. מעט מאוד מנהלים באמת יודעים איך לעשות את זה, מה שגורם להרבה עבודה מיותרת, שעות עודפות בעבודה ובסוף בסוף, עבדכם הנאמן רואה את הקבוצה שלו דרך עיניים חצי סגורות.
הבלוג של אריאל גרייזס
לא סתם הוצאתי פה קיטור על דרך הניהול בארץ, כי אין כמו קבוצת פוטבול כדי להעריך את יכולות הניהול של מאמן, להבדיל בין מנהל טוב למנהל רע. הדבר הכי קל כשמבקרים מאמן זה להיכנס להחלטות הטקטיות שלו: האם הוא לקח טיים אאוט בזמן המתאים, האם הפליי הזה לא היה מסוכן מדי (או במקרה של אנדי ריד, האם לא היה חבל על הדגל האדום?). אבל מה שעושה מאמן לטוב באמת אלו יכולות הניהול שלו. האם הוא מוציא את המקסימום מהעובדים שלו, האם הוא מצליח להסתיר את החולשות שלהם. רק לפני שבועיים או שלושה דיברתי על ג'יי קאטלר והמאמן שלו, שמתעקש על תוכנית משחק שלא מתאימה לחומר האנושי שיש לו ביד. לפעמים עדיף להתמקד בדוגמאות החיוביות דווקא ואחת כזאת אנחנו רואים בסן פרנסיסקו.
לא, אני עוד לא מוכן להכתיר את הניינרס כהפתעת העונה. עוד לא עברה שליש ממנה ונכונו להם מפגשים לא קלים בכלל בהמשך (ובל נשכח את מה שבפאלו עושים), אבל ממה שראינו עד עכשיו, ברור שיש פה עבודה נכונה של מאמן. זה שהוא החליט להמשיך עם אלכס סמית' זאת החלטה שאני עדיין לא מבין, אבל היא בדיוק מסוג ההחלטות הטקטיות שעליהן דיברתי קודם. מה שהופך את הארבו כרגע למוצלח, זו היכולת למנף את ההחלטה הטקטית הלא מוצלחת הזאת שנקראת אלכס סמית', בעזרת בחירת אסטרטגיה נכונה. הוא לא מבקש מסמית' לעשות יותר מדי (אפילו במשחק הכמעט מושלם שלו מול טמפה הוא מסר רק 19 פעמים), הוא בונה את כל המשחק שלו על ההגנה והריצה וכשסמית' צריך למסור זה תמיד יהיה למשהו פשוט, שלא ידרוש ממנו קבלת החלטות מורכבת. כמובן שכל זה עלול לקרוס בעוד שבוע-שבועיים. בסך הכל אנחנו עוסקים כאן באלכס סמית', אלא שבינתיים הארבו עושה בדיוק את מה שמנהל טוב צריך לעשות ומוציא את המקסימום מהעובדים שלו על ידי ניצול הצדדים החזקים שלהם והעלמת החלשים.
- זה לא הדבר היחיד שהארבו עשה. הדבר הנוסף שמאוד בולט בקבוצה מהמפרץ הוא החוזק המנטלי שלה, משהו שלא שמעתם אנשים אומרים על הניינרס כנראה מאז שג'ף גארסיה עזב את קנדלסטיק. אולי היה זה הקאמבק המפתיע מול האיגלס בשבוע הבא, אולי משהו אחר, אבל נראה שהארבו גרם לשחקנים של הניינרס פשוט להאמין בעצמם וההבדל עצום. בשנים עברו, בכל פעם שהייתה ציפייה קטנה מהניינרס להצליח, הם קרסו תחת הלחץ ואפילו אם הם היו מחברים שני ניצחונות וגורמים לאוהדים שלהם להאמין שהפעם זה "על אמת", מיד הם היו עונים ברצף הפסדים משובח. אחרי ניצחון כמו זה שהשיגו על האיגלס בשנים קודמות, תמיד היתה מגיעה תבוסה מחרידה. לא הפעם. השנה נראה שהם מחזיקים מעמד בלחץ של ההצלחה וגם זאת יש לזקוף לזכות המאמן שלהם.
- מהצד השני של אותו הפסד ראינו את טמפה ביי, קבוצה ששנה שעברה נראתה בכיוון הנכון, סובלת בדיוק מהבעיות שהניינרס סבלו מהן בעבר. ההרגשה שלי לגבי טמפה, זה שהיא חסרה בכישרון (וכבר התרענו בפגרה על כך שהיא לא עשתה כלום כדי להתחזק), מה שגורם לשחקנים שלה ובמיוחד לג'וש פרימן, אותו אני מעריך מאוד, לנסות הרבה יותר מדי "להציל את המולדת", כמו שאבא שלי היה קורא לזה. וככה זה נראה, בטח מול הגנה טובה כמו של הניינרס, עם הרבה איבודי כדור ומשחק שנגמר כבר ברבע הראשון.
- אותו דבר אפשר לומר על האיגלס, חוץ מעניין הכשרון. שני הפסדים מוקדמים בעונה וציפיות גבוהות מדי גרמו לכך שכל אנשי הקבוצה, במיוחד המאמן והקוורטרבק, מנסים לעשות יותר מדי. כשמייקל ויק מוסר לארבעה חטיפות, זה לא בגלל שהוא מוסר גרוע, אלא בגלל שהוא מנסה לעשות יותר מדי. הוא נמנע מלקחת סאק תחת לחץ, מוסר לשחקנים לא פנויים והתוצאה ברורה. עוד לא ויתרתי על האיגלס של העונה. לטעמי יש שם יותר מדי כשרון מכדי להראות כל כך גרוע, אבל כדי שזה יקרה, צריכים שם לחזור לבסיס, לא לנסות יותר מדי ולתת לויק את אותם כלים שעבדו לו כל כך טוב שנה שעברה.
- וכן, מישהו שם חייב לעבוד על ההגנה. אם דיברנו על ניצול מקסימלי של שחקנים, מה הטעם להביא את נמאדי אסומואה, הקורנר אחד-על-אחד הכי טוב במשחק אחרי דארל ריבאס ואז לתת לו לשמור אזורית?
- ועוד משהו קטן על האיגלס זה רק אני או שזה קלאסי שמייקל ויק שובר את שיא היארדים בריצה לקוורטרבק, במשחק שבו הוא מפסיד עם איבוד בדקה האחרונה?
- אם עסקנו בענייני מוטיבציה אצל הניינרס, הרי שהפתיחה הצפויה של טיבו במדי דנבר אמורה לספק סוג של מוטיביציה לשחקני הברונקוס ולהוציא את הקבוצה הזאת מהדכדוך שהשתלט עליה בערך מאמצע העונה הראשונה של מקדניאלס בקבוצה. רק מה, בניגוד לסוג המוטיבציה המנטאלית שהארבו החדיר בניינרס, המוטיבציה והאנרגיות שטיבו מביא איתו, מגיעות מראש עם תאריך תפוגה עליהן. יש גבול למה שאפשר לעשות עם מוטיבציה בלבד וכדי שטיבו יהפוך ליותר מקוריוז או אפיזודה חולפת, הוא חייב להראות יכולת אמיתית על המגרש.
- מי היה מאמין, לתת את הכדור לאדריאן פיטרסון יביא לך ניצחון. ממש מדהים.
- כמו שאמרתי, אני לא אוהב להתמקד בהחלטות טקטיות, אבל מה שרון ריברה עשה במשחק של קרוליינה מול הסיינטס לא זכה להדגשה מספיקה וחבל, כי מדובר בהחלטה שעלתה לקבוצה שלו במשחק. עם 10 שניות למחצית, לניו אורלינס היה את הכדור בטווח פילד גול ובלי טיים אאוטים והם החליטו לא לעשות ספייק. הבועט שלהם מיהר למגרש, אבל לכל מי שצפה בו היה ברור שהוא לא יספיק. מה עשה המאמן של הפנת'רס? קרא לטיים אאוט עם 2 שניות על השעון ואפשר לבועט להכניס את הכדור בשלווה ובנחת. בכמה קרוליינה הפסידה בסוף? נכון, בשלוש נקודות.
- אני יודע, אני יודע, אף קבוצה לא עושה טאנקינג בשביל אנדרו לאק. אבל איך אמרתי לבחור שאיתו ראיתי את המשחק הראשון: לדעתי מיאמי כל כך רוצה את לאק, שאפילו בשבוע הביי שלה היא הפסידה.
- שימו לב לצ'ארג'אס השנה. בניגוד לשנים קודמות, הם פתחו את הליגה בסערה ולא נכנסו לפיגור הרגיל שלהם בתחילת העונה. הבדל גדול עוד יותר זו העובדה שפיליפ ריברס הרבה יותר "אנושי" מאשר שנה שעברה, כשהוא מוסר יחסית לפחות יארדים. יכול להיות שבסן דייגו הבינו סוף סוף, שהתקפה מאוזנת היא דווקא דבר לא רע?
פוטבול בוואלה! ספורט
