יולי-אוגוסט-ספטמבר ושליש מאוקטובר. זהו פרק הזמן הממושך שלאורכו דייויד סטרן, בעלי הקבוצות שהוא מייצג ואיגוד השחקנים, שירכו את רגליהם בביצת המשא ומתן והעמיקו בתוכה, עד למצב הנוכחי: ביטול השבועיים הראשונים של העונה. בהקבלה לעונת NBA מלאה, אפשר לומר שנובמבר-דצמבר-ינואר ושליש מפברואר כבר מאחורינו; זו התקופה שלקראת פגרת האולסטאר והטרייד דד ליין, אחריה מגיעים חודשיים וחצי של המרוץ לפלייאוף, במהלכם המשחקים (הרלוונטיים למרוץ) הופכים אינטנסיביים יותר. אפשר רק לקוות שגם המו"מ לקראת הסכם קיבוצי חדש יהפוך לאינטנסיבי יותר, עם תחילת ינואר בתור הדד ליין המשוער להכרעה בין סיום השביתה לביטול העונה.
אז מה גילינו במהלך חודשי הקיץ הארוכים? העובדות הן בעיקרן תלויות בפרשנות. הבעלים ויתרו על הדרישה לתקרת שכר קשיחה וקיצוץ משכורות בחוזים קיימים. הם גם העלו את הצעתם לחלוקת הכנסות מכדורסל ( BRI - Basketball Related Income ), מזו הראשונית שבה השחקנים יקבלו רק 40%, עד לחלוקה של 50-50 שכבר ירדה בחזרה ל-47% עקב סירוב השחקנים. הפרשנות הרווחת היא שאותן דרישות היו בלתי סבירות מלכתחילה ונועדו לאפשר לבעלים הצגת "ויתורים מרחיקי לכת".
בפועל וביחס להסכם הקודם, איגוד השחקנים הוא זה שהסכים לרדת מחלוקת הכנסות של 57% לטובת השחקנים, עד להתעקשותו הנוכחית על 53% מתוך ה-BRI. השאלה הבוערת היא ביחס לאיזה מצב עניינים המשא ומתן הנוכחי מתנהל - ביחס להסכם הקודם והעלייה בהכנסות ובפופולריות בזכות עונת 2010/11 המוצלחת, או ביחס לחוסר הרווחיות של הליגה ורוב הקבוצות שבה, טענה שבעלי הקבוצות וסטרן ממשיכים לחזור עליה מבלי לספק חשיפה מלאה של ספרי החשבונות?
***
לפי הדיווחים מהפגישה המכריעה ביום שני, לא המחלוקת סביב חלוקת ההכנסות עמדה על הפרק, אלא "נושאים מערכתיים" במילותיו של סטרן: המכשול העיקרי היה רצונם של הבעלים בשיטת עונשין משודרגת של "מס המותרות" - במקום שקבוצות ייקנסו בדולר על כל חריגה של דולר מגבול מסוים של סך כל המשכורות בקבוצה, הוצע להכפיל את הקנס ואף למעלה מכך; אם קבוצה מסוימת תחרוג מגבול מס המותרות בשלוש שנים מתוך חמש, היא תיקנס ביחס של 3:1 ועל חריגה של חמש שנים רצופות, היחס יהיה 4:1. כמו כן, קבוצות המשלמות מס מותרות לא יוכלו להשתמש בחריגת לארי בירד (הענקת חוזה חדש ומשודרג לשחקן מהקבוצה, למרות חריגה מתקרת השכר), או בחריגת השכר הממוצע (MLE).
בעיני איגוד השחקנים, מדובר בתקרת שכר קשיחה לכל דבר, מאחר ששיטה זו תגרום לרוב הקבוצות להימנע מלחצות את גבול מס המותרות. במצב כזה, אפילו אם השחקנים יקבלו 53% מהכנסות הליגה, חלוקת ההכנסות בין השחקנים עצמם תנוע בין חוזים מקסימליים לכוכבים הגדולים, לבין חוזים מינימליים לרוב השאר. איגוד השחקנים שהוא בראש ובראשונה התאגדות של כל השחקנים, לא יוכל להציג בפניהם הסכם שכזה.
הבעלים דורשים גם להפחית את אורך החוזים המובטחים, משש שנים לארבע לשחקנים חופשיים הנשארים בקבוצתם, ומחמש שנים לשלוש לשחקנים חופשיים המצטרפים לקבוצה חדשה. איגוד השחקנים מציע שנה נוספת לחוזה בכל אחד מהמקרים. נראה כי לא על מחלוקת זו יקום וייפול הסכם חדש, כנ"ל לגבי חריגת ה-MLE שלפי דיווחים מהפגישה, שני הצדדים היו קרובים להסכמה על הפחתה שלה מסכום מקסימלי של 29 מיליון לחמש שנים בהסכם הקודם, לסכום מקסימלי של 6 או 9 מיליון לשנתיים-שלוש בהתאמה. כל אלו הם שינויים מבורכים ובאפשרותם לצמצם את מרווח הטעויות והנפילות של קבוצות עם שחקנים מהדרג הבינוני. כמובן שסוגיית הטעויות של בעלי קבוצות והג'נרל-מנג'רים שהם ממנים, לא תיפתר מאליה הודות להסכם זה או אחר.
סוגיה זו עלתה לא רק בדיונים שבין השחקנים לבעלי הקבוצות, אלא גם בדיונים שסטרן מנהל בין בעלי הקבוצות עצמם, בנוגע לחלוקת הכנסות. לפי הנרי אבוט הכותב לאתר ESPN.COM, אחד המודלים שהוצעו לחלוקת הכנסות בין קבוצות, מבוסס על שקלול הכנסות צפויות בכל שוק ושוק (צפי להכנסות ממכירת כרטיסים, זכויות שידור, חסויות ועוד). קבוצות שלא יצליחו לעמוד ברף של הכנסות צפויות, המשוקללות לפי גודל ועושר השוק שבו הן פועלות, יקבלו רק את המכסה המינימלית מתוך חלוקת ההכנסות.
***
הדיבורים על חלוקת הכנסות בקרב הבעלים, כולל המחלוקת המתבקשת בין מגוון רחב של בעלי קבוצות, מעלה את השאלה המתבקשת עד כמה הם יישארו מאוחדים בדרישותיהם עכשיו, עם ביטולם של משחקים והכנסות? אומנם הדעה הרווחת היא שהבעלים רצו במצב הנוכחי, כדי לגרום לשחקנים להפסיד כסף ממשי ובכך להפעיל עליהם לחץ; אומנם הבעלים מחזיקים במקורות הכנסה נוספים ואילו השחקנים, למרות שתודרכו בשנים האחרונות לחסוך לקראת ימים כאלה, בכל זאת תלויים משמעותית בתלושי המשכורת המופסדים; ואומנם הבעלים יכולים להמשיך ולהחזיק בקבוצותיהם למשך תקופה ארוכה שתכסה על הפסדים בהווה, בעוד השחקנים עשויים לפספס שנה מלאה וקריטית מתוך קריירה שלעתים נמשכת רק שנים ספורות; ועם זאת יש לשחקנים כמה קלפים בשרוול, שנובעים מעובדה אחת פשוטה והיא בלי השחקנים ובמיוחד הסופרסטארים, אין ליגה.
הקלף הראשון הוא נשק יום הדין, פירוק איגוד השחקנים. צעד כזה יאפשר לשחקנים להגיש תביעה ייצוגית נגד הליגה, בגין הפרת הגבלים עסקיים. כל חוקי הליגה כגון הגבלת שכר, הגבלת גיל הזכאות להשתתפות בדראפט, ועד למצב הנוכחי שבו אסור לשחקנים להתקרב לאולמות קבוצותיהם או ליצור קשר עם הצוותים המקצועיים כל אלה הם חוקים השמים את הליגה בחזקת מונופול, ללא אותם הסכמים קיבוציים המתאפשרים אך ורק הודות להתאגדות השחקנים. במידה שבית המשפט יפסוק בעד תביעת נזיקין ייצוגית של השחקנים, בעלי הקבוצות עשויים למצוא את עצמם במצב שאף איש עסקים אמיד לא אוהב להימצא בו חיוב בתשלום סכומי פיצויים גבוהים, תוך כדי אובדן הצעצוע הפרטי שלהם והכתמת המוניטין העסקי-ציבורי.
הסיכון של השחקנים בתרחיש כזה, טמון בפסיקת בית משפט שתזכה אותם בסכום מזערי של פיצויים, תוך כדי שהם מפסידים כספי ביטוח, פנסיות וביטוח רפואי, הטבות שהושגו הודות להתאגדות השחקנים מלכתחילה. כמו כן, הנהלת ה-NBA כבר פנתה לבית משפט פדרלי בטענה שפירוק איגוד השחקנים יהיה מהלך מזויף שמטרתו להטות את המשא ומתן, וסטרן איים בביטול כל החוזים הקיימים במידה שביהמ"ש יפסוק בעד פירוק האיגוד.
נכון לעכשיו, יש דיבורים על כך שמספר רב של סוכני שחקנים תומכים בפירוק איגוד השחקנים, אך רוב השחקנים מתנגדים לצעד כה דרסטי, שבדומה לקבלת הצעתם הראשונית של בעלי הקבוצות, יבטל את הישגי איגוד השחקנים בעשורים האחרונים ועשוי להוביל לשביתה ממושכת של יותר מעונה אחת, עם הפסדים פיננסיים חמורים לשחקנים - בין אם צעירים, מבוגרים או בשיאם.
***
נעבור לקלף השני, שכבר נחשף לפני חודשים אך עדיין לא ברור האם מדובר באס בשרוול או בלוף: האופציה לשחק בחו"ל ובמיוחד באירופה. עד כה לא חזינו בנהירה המונית של כוכבי NBA לחו"ל, רק קראנו המון שמועות פיקנטיות, במיוחד על חוזים מופרכים שקבוצות איטלקיות מוכנות להעניק לקובי בריאנט, כשהצעד הבא יהיה להציע לו משכורת על בסיס כל דקה שהוא נמצא על הפרקט.
השם הגדול היה ונותר דרון וויליאמס שחתום בבשיקטאש. אחריו ברשימה: טוני פארקר (וילרבאן), אנדריי קירילנקו (צסק"א מוסקבה), דנילו גלינארי (אולימפיה מילאנו), וילסון צ'אנדלר, קניון מרטין וג'יי אר סמית (הליגה הסינית), טיי לאוסון (ז'לגיריס קובנה), ניקולה באטום (נאנסי), דחוואן בלייר (הליגה הרוסית) ועוד כמה שמות, המשותף להם ולרוב הרשימה הנ"ל (בנוסף לכך שמעל 50% ממנה סיימו את העונה במדי הדנבר נאגטס): מדובר בשחקנים בינלאומיים שהגיעו לביקור מולדת (עם סעיף שחרור במקרה של סיום השביתה, כמובן). אין סופרסטארים או אפילו אולסטארים אמריקאים זולת דרון וויליאמס, אפילו דירק נוביצקי ופאו גאסול עוד לא בחרו באופציה הזאת עד כה.
עם פתיחת היורוליג בשבוע הבא, חלון ההזדמנות של האופציה האירופאית הולך ומצטמצם עד לכדי אבסורד. האם קבוצות אירופאיות ימשיכו להחתים שחקני NBA גם בסביבות נובמבר או דצמבר, רק כדי לראות אותם נוטשים בתחילת ינואר לעונת NBA של 50 משחקים? כשמדובר בשחקן בעל ערך שיווקי כמו של קובי בריאנט, התשובה עבור לא מעט קבוצות - איטלקיות או טורקיות - היא קלה. אבל כרגע סביר להניח שנראה הגירה המונית לאירופה רק במידה שהעונה אכן תבוטל.
מה הסיכויים לכך? תלוי באגו של שני הצדדים במו"מ. הבעלים נראים נחושים לכופף את ידי השחקנים, בטח עכשיו כשהם הגיעו למצב בו השחקנים מפסידים משכורות, ולכן הציפייה היא להתקפלות נוספת מצדם כמו בשביתה של 98/99. מצד השחקנים מסתמן שהם מציגים עמדה נחושה יותר הפעם, במיוחד הכוכבים שרבים מהם משתתפים באופן פעיל בדיונים. יו"ר איגוד השחקנים בילי האנטר, טוען שהוא עמוס עד ראשו בהתמודדות עם שחקנים הדורשים לנקוט בעמדה תקיפה יותר.
מה מבחינת דייויד סטרן? הקומישינר אומנם נבחר ע"י בעלי הקבוצות ומייצגם אותם, אך גם את האינטרסים של הליגה כולה. סטרן רגיל לכפות את רצונותיו בכל הנוגע להתמודדות עם השחקנים, כפי שניתן להיווכח מתקנות שיפוט מחמירות או קוד הלבוש למשל. עם זאת, סטרן צריך להיות מודע לנזק התדמיתי הכבד שתגבה שביתה ממושכת ובמיוחד עונה מבוטלת, זאת לאחר התאוששות מאז השביתה הקודמת שהגיעה לשיאה בעונה האחרונה והמוצלחת. בינתיים השחקנים הם שדואגים לפן השיווקי, עם משחקי ראווה וציוצי "תנו לנו לשחק" בטוויטר - צעדים שנועדו כמובן לשפר את התדמית שלהם בקרב על דעת הקהל, אך בין היתר מסייעים גם לליגה בטווח הרחוק.
בכתבות קודמות על השביתה הזכרנו שינויים דרסטיים במבנה הליגה, שאולי עכשיו הזמן לבצע אותם. כעת מסתמן כי מלבד קיצור משך החוזים, צעד מבורך לכשעצמו, לא נחזה בשום בשורה מרעישה. אבל זה בסדר, נסתפק בעונה של 61 משחקים לקבוצה, שאולי גם תצמצם את כמות הפציעות החמורות. רק תנו לנו NBA.