תחשבו על השחקנים, לא על המאמן

הדבר הכי מרגש במשחק מול מלטה היה הטלפון שקיבלתי מאח שלי שבישר לי שגלעד שליט חוזר הביתה. חוץ מזה, ראינו משחק שסימל את הקמפיין הנוכחי, משחק שבו לא ראינו כמעט כלום מלבד תוצאה, כי זה מה שאנחנו אוהבים להתעסק בו – תוצאה. לפחות ללואיס פרננדז יהיה חיוך בדרך הביתה לפריס.

החיוך הזה מגיע לו. למה? כי עם כל הביקורת כלפיו, זה לא נכון לחשוב שהוא זה שמנע מאיתנו להעפיל ליורו. זה נוח לכולם לחשוב כך. זו מחשבה קלה, פשוטה, אבל היא לא נכונה. פרננדז לא עשה משהו שקודמיו לא עשו. הוא משאיר את הנבחרת באותה סיטואציה שבה קיבל אותה. לא טובה יותר, לא רעה יותר. למקום השלישי הגיעו כל קודמיו, כי זה המקום האידאלי לנבחרת ישראל כרגע. ביקורת חייבת להיות מאוזנת והוגנת, עד רבה כשרוצים לסכם קמפיין. הכדורגל הישראלי לא שווה כרגע יותר ממקום שלישי.

הטעות העיקרית בנוגע לפרננדז לא נוגעת אליו, אלא לאלו שהביאו אותו. נבחרת ישראל לא צריכה מאמן זר. הקמפיין האחרון הוכיח זאת. היתה יהירות גדולה במערכת שהביאה אותו. חשבו להביא אותו, להשוויץ בו, אבל בעיות לא פותרים בהצהרות ראוותניות. אני שומע עכשיו שהמסקנה בהתאחדות כעת היא לקצץ בשכר המאמן הלאומי. זו מסקנה? זו טעות כפולה. גם כי הבאתם אותו בשכר שאתם לא חושבים שהוא נכון, וגם כי אתם רוצים לקצץ במקום שלא מקצצים בו. תצמצמו במקומות אחרים.

אבל זו בדיוק הבעיה שלנו. משקיעים כל כך הרבה מחשבה במאמן, ולא משקיעים את אותה אנרגיה בשחקנים. אומרים שבנבחרת הזו יש שחקנים טובים מהמקובל, דור נפלא, דור זהב חדש, ואני באמת חושב שיש שם אחלה כישרונות ואחלה כדורגלנים. אבל כנראה שזה עדיין לא מספיק טוב. אם 40 שנה השחקנים שלנו לא עולים, סימן שהם טובים אבל לא מספיק טובים למשימה. צריך להיות הוגן עם השחקנים האלה, ולהציב בפניהם את המציאות מול העיניים: אולי ככה הם יבינו שהם צריכים להיות טובים יותר, ויותר חשוב: אנחנו נבין שאנחנו צריכים לבנות שחקנים טובים יותר במקום לחפש כל הזמן את המאמן הטוב יותר מזה הנוכחי.

זה מקסם שווא שכולם נופלים בו, וגם אלי גוטמן עלול להיות הבא בתור. הקיץ האחרון שלח הרבה שחקנים ישראלים לאירופה. וזה טוב. אבל זה עדיין מוקדם לפני שאנחנו הופכים את זה להכרזה. דווקא על רקע הדור הנהדר הזה אנחנו צריכים להבין שכל משאבנו צריכים להיות מופנים לפיתוח שחקנים שיהיו שווים יותר ממקום שלישי. יכול להיות שאם נמשיך בדרך העקומה הזו שבה אנחנו נהנים לסמן שעיר לעזאזל נגיע מתישהו לטורניר גדול, אבל זה יהיה מקרי.

ההיסטוריה מוכיחה שמדינות שרצו ללכת צעד קדימה חשבו קודם כל איך הן מייצרות שחקנים טובים יותר ממה שהיה להן קודם. זה מה שנבחרת צרפת עשתה עם האקדמיה שהקימה לפני מונדיאל 1998. בארץ, רוב המועדונים לא חושבים ככה, למעט אולי מכבי חיפה, וכך גם ההתאחדות. אולי זו הסיבה שלכולם נוח לדבר כל הזמן על עניין המאמן. זה מה שכולם יעשו החל ממחר בבוקר. כתבות בעיתונים, באתרים, בטלוויזיה בנושא אחד בלבד: מי יהיה המאמן הבא. אם נשקיע את אותו מרץ בשיפור רמת השחקנים; אם בבית הנבחרות שקם עלינו לטובה יעבדו אנשי המקצוע הנכונים ולא יחשבו על איכות הדשא, היורו והמונדיאל לא יהיו רק חלום זמני. הם יוכלו להיות יום אחד מציאות קבועה.

ישראל סיימה את הקמפיין עם 0:2 במלטה