דאגה על פניו של סאקי, דאגה!

למשך שלושים שניות ארוכות אחרי המשחק, חשבתי: האם ה-0:0 הזה טוב או לא? בשביל לקבל את התשובה צריך לשאול, מה ציפינו מהפועל ת"א, או יותר נכון מה עוד ציפינו?

את העובדה שבלומפילד הפך להיות בערבי חמישי מקום הרבה יותר סימפטי, מרענן ומרגש מיד אליהו, אוהדי הפועל כבר לא סופרים. את העובדה שפארמה (ותחזרו עוד עשר פעמים על המילה הזאת - "פארמה") הגיעה לישראל בכדי להוציא תיקו מהילדים של קשטן, גם את זה שכחנו אחרי כמה החמצות של הפועל. ואולי כדאי שוב להדגיש שתיקו מול פארמה (זו שזכתה בשני גביעי אופ"א ובגביע מחזיקות אחד) איכזב לא מעט אוהדים.

בדקות הסיום ניסיתי לקלוט את פניו של אריגו סאקי. אחרי שנים של מעקב אחרי המאמן הגדול הזה, לכמה שניות קלטתי מבט ברור של דאגה בפניו, דאגה! אתם קולטים את זה? אריגו סאקי, האיש שבנה את מילאן הגדולה של שנות ה-90, האיש שהצעיד נבחרת איטלקית בינונית לגמר גביע העולם, זה שהמציא את המשחק של נגיעה אחת בכדור בין ואן באסטן, רייקארד וחוליט, לכמה דקות האיש הזה פשוט חשש מבן לוז ויגאל אנטבי.

אחרי הסנסציה הגדולה מול צ'לסי, הבנתי כמו כולם שהגומלין יהיה קשה יותר – אבוקסיס לא ישחק, כל התותחים של צ'לסי יחזרו, יפסיקו לזלזל ויתנו ארבעה חתיכות. אחרי הניצחון על לוקומוטיב לא האמנתי שהפועל תעמוד במינוס 17 מעלות ותצליח לעשות משהו. הערב הזה הפועל ת"א קטעה רצף של ארבעה ניצחונות ביתיים בגביע אופ"א, אבל בלי לשים לב היא גם קטעה רצף של ארבעה ניצחונות חוץ של האיטלקים וסגרה תשעה משחקים באירופה ללא הפסד.

שבוע לפני הגומלין בפארמה, זה שוב נראה בלתי אפשרי – בלי דומב, בלי שביט - והפעם חייבים לנצח (או להוציא תיקו עם שערים). ההרגשה אומרת שחבל על הזמן, הסטטיסטיקה אומרת שחבל על הזמן של פארמה. דבר אחד בטוח: הפועל ת"א מודל 2002 היא קבוצה שתיזכר לדורות. גם בגלל היכולת, הרבה בגלל ההישגים, אבל בעיקר בגלל שהיא הדבר שהכי עניין את מדינת ישראל יומיים אחרי פיגוע אכזרי ושעה לפני שראש הממשלה מוסר נאום לאומה.