מצחיק איך החיים שלך משתנים. פתאום, אתה מסתכל על שחקני פוטבול ובמקום להזכר בטיולים שלך בארה"ב, אתה מקשר אותם לילד שלך.
כן, אני יודע שזה די עלוב הקטע היאיר לפידי/רענן שקדי הזה של כל דבר מתקשר אוטומטית למה שהילד שלך אכל לארוחת ערב, אבל הפעם באמת היה קשה לי להתאפק כי הדמיון פשוט רב מדי. ביום ראשון בערב, שעתיים לפתיחת המשחקים, עברתי את מה שכל הורה לילד בן יותר משנתיים מכיר כ"סדרת חינוך". מסוג הדברים שאתה חייב לעבור מדי פעם כשהילד מנסה לבחון את הגבולות שלו. זה יכול להיות שהוא מסרב לעשות את מה שאתה מבקש ממנו או סתם משליך את עצמו על הרצפה בבכי כשלא מוצא חן בעיניו משהו ואז השיטה היא פשוטה אתה עוזב את כל התוכניות שלך, לוקח את הילד הבוכה הביתה ונותן לו לבכות עד שהוא מאפס את עצמו. אם עשית את זה נכון ולא נשברת למראה הדמעות והצרחות, מובטחים לך לפחות שבוע עד שבועיים של שקט וכניעה. עד הפעם הבאה.
הבלוג של אריאל גרייזס
למה נזכרתי בזה? כי כשאני מסתכל על שחקני פוטבול מסוימים הם מזכירים לי בדיוק את הבן שלי. קחו את טוני רומו בתור דוגמא האיש מסוגל לתת לך שבועיים של פוטבול הירואי, דרייבים מנצחים עם צלעות שבורות, אבל אז, אחרי שתקופת האיפוס נגמרה, כמו ילד קטן, הוא חוזר בדיוק לאותם הרגלים מגונים ומפסיד במו ידיו את המשחק לקבוצה שלו. וכמו ילד קטן, אתה מבין שלבחור הזה פשוט אין תקנה.
רומו לא לבד, כמובן. בפאלו בילס הם דוגמא קלאסית לילד שחוזר להרגלים הישנים שלו בשניה שאתה חושב שהוא נגמל מהם. ומה תגידו על אוקלנד, קבוצה שהצליחה לנצח את הג'טס שבוע שעבר רק בשביל להפסיד לפטריוטס השבוע, לא בגלל שהם היו פחות טובים דווקא, אלא פשוט כי הם חזרו להיות הריידרס של השנים האחרונות מטומטמים, עם חטיפות משום מקום ופאולים מפגרים? כי אם יש משהו צפוי ב-NFL של היום, ליגה שבה שום דבר כמעט לא צפוי, זה ששחקנים וקבוצות לוזרים בסופו של דבר תמיד יחזרו לדרך המוכרת עליהם.
- טוב, יש קבוצה אחת בליגה של היום שנראה כאילו הצליחה להתנער מדרכיה הישנות. מה זה להתנער, לבעוט להן בפרצוף ואז לוודא הריגה. מה שדטרויט עושה בשבועיים האחרונים זה בדיוק מה שהתרגלנו לראות מהם בעשור האחרון רק מהצד השני של הכדור. המחשבה על זה שהליונס חוזרים מפיגור 20:0 שבוע אחד ואז מפיגור 27:3 שבוע אחר כך היא כל כך בלתי נתפסת למי שמכיר את הקבוצה הזאת, שאתה רק מחכה שמשהו שם ייתפרק.
מצד שני, אני עדיין לא בוטח בקבוצה הזאת ויכול להגיד בודאות שימים חדשים נכונו לה. קאמבקים מפוארים זה טוב ויפה, אבל קבוצה שרוצה להתמודד על תואר חייבת להיות מסוגלת לנצח משחקים גם בצורה קלה. בנוסף, הקבוצה הזאת נראית תלויה לגמרי בחלק ההתקפי שלה בקלווין ג'ונסון, תלות שהיא תהיה חייבת להשתחרר ממנה אם היא רוצה לנצח משחקים מול קבוצות עם DNA טיפה פחות לוזרי מהקאובויס.
- דרך אגב, קלווין ג'ונסון? וואו! רק לפני כמה חודשים כתבתי על הפרישה של רנדי מוס ואמרתי שמדובר בפריק שכנראה לא נראה כמוהו יותר, והנה בא ג'ונסון ומוכיח שלא בטוח שראינו הכל. בדבר אחד הוא כבר עולה על מוס יש לו כינוי מגניב.
- אם דיברנו על הקאמבק של דטרויט, יכול להיות שזאת רק תחושה שלי, אבל מה שהופך את הליגה השנה לעוד יותר משוגעת ממה שהתרגלנו זה כמות הקאמבקים ההיסטרית שאנחנו רואים. בשבוע שעבר בפאלו חזרה מפיגור 21, על דטרויט כבר דיברנו, ניו אורלינס חזרה מול יוסטון שבוע שעבר, הניינרס מול האיגלס השבוע ובטח אני שוכח עוד כמה מהשבועיים הראשונים. למה אנחנו רואים כל כך הרבה קאמבקים? התיאוריה שלי היא שהנטיה של הליגה למסירה וההגנה על ק"בים ורסיברים הופכת את הקאמבקים הללו ליותר קלים. בנוסף, אם קבוצות מוסרות יותר, הן רצות פחות (מן הסתם) מה שמוריד פחות זמן מהשעון ומאפשר יותר זמן לקבוצות בפיגור לחזור. אם זה המצב, קבוצות שיועדות להריץ את הכדור הן אלו שיהיה להן יתרון על הקבוצות מבוססות המסירה אם הן יהיו מסוגלות להשיג יתרון.
- דוגמא קלאסית לכך ראינו אצל הפטריוטס השבוע, שהצליחו להחזיק ביתרון די בקלות מול אוקלנד בזכות הרצת כדור אלמנט שלא ראינו מהפאטס עד כה העונה. דוגמא לא פחות טובה היא יוסטון, שויתרה על משחק המסירה כמעט כליל והריצה דרייבים ארוכים כולל אחד של 19 מהלכים בפתיחת המשחק ובכך הצליחה לשלוט במשחק לכל אורכו.
- כמובן, זה שלביג בן אין בכלל משהו שדומה לקו התקפה, גם עוזר.
- יש תיאוריה פיזיקלית שמדברת על עולם מלא ביקומים מקבילים ששונים אחד מהשני רק בפרט אחד קטן (טוב, אני לא בטוח שיש אכן כזאת תיאוריה פיזיקלית, אבל זה נשמע כמו סיפור מדע בדיוני יפה). תארו לעצמכם כמה שפר מזלנו לחיות ביקום היחיד מתוך אינסוף כאלו שבו אלכס סמית' אשכרה הצליח להנדס דרייב מנצח מול האיגלס.
- בשבוע שעבר דיברתי על הג'טס ותוכנית המשחק הבעייתית שלהם. השבוע, מול בולטימור, קשה להאשים את תוכנית המשחק כי הדברים שלא עבדו היו ברמה הרבה יותר בסיסית. בדיוק כמו במקרה של פיטסבורג (שם מדובר כבר בהזנחה של שנים), כשהאופנסיב ליין שלך לא מתפקד בכלל, אין לך מה למכור במשחק לא משנה מה הטקטיקה שלך. הג'טס עומדים כרגע בצומת דרכים קריטית.
הפרויקט של רקס ריאן נשען בשנתיים האחרונות לא רק על טקטיקה הגנתית ראויה, אלא גם על מוטיבציה גבוהה. הוא גרם לקבוצה שלו לחשוב שהם יכולים לנצח את כולם וזה מה שבאמת קרה (רוב הזמן). אחרי ההפסד השבוע לבולטימור, ריאן לא צריך רק לתקן את הליקויים בהתקפה שלו (הוא מדבר על חזרה לגראונד אנד פאונד, שזה אכן רעיון טוב, אבל לא בטוח כמה השחקנים שיש לו מתאימים למשימה), אלא להחזיר לקבוצה שלו את האמונה בעצמה. כי עוד הפסד אחד, בטח מול הפטריוטס, יכול להכניס את הג'טס ללופ שהיציאה ממנו תהיה קשה מאוד.
- אף פעם לא הייתי אוהד גדול של הקולטס, זה לא סוד, אבל אפילו לי עצוב לראות מה נהיה מהמועדון הזה. כשטום בריידי נפצע לפטריוטס, הם לא אמרו לעצמם העונה גמורה, בואו נעביר אותה וניקח מישהו גבוה בדראפט. הקולטס, לעומת זאת, פשוט נראים פתטיים ויותר גרוע מכך נראה שהם עושים את מה שאף פעם לא עושים ב-NFL טאנקינג. עצוב.
- ועוד משהו, אני רוצה שמישהו יספר לי עכשיו על כמה ביל פוליאן גאון. לקחו לקבוצה שלו את פייטון מאנינג ונשארת עם קליפה חלולה שתגיד תודה אם תנצח ארבעה משחקים בעונה. איפה הגאוניות פה עכשיו?
- מילה אחרונה על הצבע הורוד. אני יודע שאמרתי כבר מיליון פעם כמה אני שונא אותו (חודש כזה? שבוע לא מספיק?) אבל יש לי גם טענה רצינית כלפיו (וכן, זה לא קשור בכלל לפוטבול). עם כל הכבוד לסרטן השד, שאת המודעות אליו צריך לקדם, יש כמה וכמה סוגי סרטן אחרים שלא זוכים לעשירית מכמות יחסי הציבור שסרטן השד זוכה להם ואחוז הגילוי שלהם נמוך בהרבה מזה של סרטן השד. היו עושים טוב קברניטי הליגה, אם במקום להכנע למחלת הפוליטיקלי קורקט ולקדם את המודעות לסרטן השד, היו בוחרים בסוג סרטן אחר אולי כזה שאפילו נוגע ללקוחות העיקריים של הליגה (אתם יודעים, גברים) ולקדם את המלחמה בו.
