בעיית סיומת: שחקנים עם סיום צורם לקריירה מפוארת

"אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך", נוהגים לומר מאמני כדורגל בכל רחבי העולם. הזיכרון הסופי הוא לעתים גם הזיכרון האולטימטיבי. עבור שחקנים גדולים לאורך שני העשורים האחרונים, אותם רגעי פרידה והחלטות מוטעות שקיבלו רגע לפני הפרישה, הותירו טעם מר ויצרו אקורד סיום צורם למדי לקריירה מפוארת. איגדנו לפניכם 10 כאלה, חלקם עדיין פעילים וחלקם כבר לא, שהיו יכולים לעשות זאת אחרת. עבורם וגם עבורינו.

הסקורר הארגנטינאי היה מחלוצי הנהירה לעבר הכסף הגדול של המפרץ הפרסי. אחרי 12 שנים נהדרות בפסגת הכדורגל האיטלקי, בעיקר בפיורנטינה שם הפך לאהוב הקהל וברומא איתה זכה באליפות היחידה שלו בקריירה, באטיסטוטה דיבר על רצון לשוב לליגה הארגנטינאית בגיל 34, אבל בסופו של דבר בחר בהטבות הפרישה שהציעה לו קבוצת אל עראבי מקטאר בשנת 2003.

מלך שערי נבחרת ארגנטינה בכל הזמנים חורר רשתות גם בליגה הקטארית (25 שערים ב-18 משחקים בעונת הגמלאות), אך הותיר טעם מר כשסיים את הקריירה אצל השייח'ים ובמגרשי הגולף בנסיכות, ולא בקבוצת נעוריו ניואל'ס אולד בויס או בשתי הגדולות של ארגנטינה שחשקו בשירותיו. תחושת הניכור שליוותה את סיום הקריירה של 'באטיגול', קיבלה משנה תוקף עם החלטתו לגור באוסטרליה. החזרה לארגנטינה וההצטרפות לצוות המקצועי של אלחנדרו סאבל בנבחרת, נועדו בין היתר לפצות על ההחלטה שלקח לפני כשמונה שנים.

קבלת החלטות מוטעית הייתה גם מנת חלקו של הכדורגלן האסייתי המפורסם בדורו, שזכה יחד עם באטיסטוטה באותה אליפות נהדרת במדי רומא ב-2001. הידטושי נקאטה היה האיש שחיבר מיליונים ביפן ויבשת אסיה כולה לכדורגל האיטלקי, כבר מהרגע בו לוצ'יאנו גאוצ'י השנוי במחלוקת החתים אותו בפרוג'ה ב-1998. מאחורי רכישת הקשר היפני עמד כמובן מהלך שיווקי, אבל לא רק. נקאטה התגלה ככישרון אדיר שלאחר מכן נרכש על ידי רומא של פאביו קאפלו בסכום שיא, אלא שמעבר יקר נוסף לפארמה, שנה לאחר מכן, היה צעד אחד יותר מדי.

תקופות מאכזבות בבולוניה ובפיורנטינה גרמו לנקאטה להתייאש, כשגם חזרה לכושר במדי בולטון לא הועילה. אחרי מונדיאל 2006 הדהים היפני והודיע על פרישה, כשהוא בסך הכל בן 29. נקאטה סיפר כי ההחלטה גמלה בליבו חצי שנה קודם לכן, וש"פשוט הגיע הזמן שלי לסיים את הקריירה". ההודעה של נקאטה השאירה את חובבי הכדורגל היפנים מאוכזבים למדי, שכן הם רצו לראותו משחק בליגה המקומית. אנשי טוקיו ורדי ניסו פעם אחר פעם לשכנעו לתת לקהל את מבוקשו עם עונת פרישה, אך לשווא. מי שרוצה לראות את נקאטה צריך להסתפק במשחקי צדקה בלבד.

לשוער הצרפתי היו רק כוונות טובות בערוב ימיו ככדורגלן, אך גם זה לא תמיד מספיק כדי לחתום קריירה מפוארת בצורה ראויה. לא רק 'בירטוזים' היו לפביאן בארטז במהלך הקריירה. השוער הקירח זכה עם מארסיי בליגת האלופות, היה משחקני המפתח של נבחרת צרפת בזכיות במונדיאל 1998 וביורו 2000 והפך לאחד הכדורגלנים המפורסמים ברפובליקה. אחרי ארבע שנים במנצ'סטר יונייטד ועוד שנתיים במארסיי, ביקש בארטז לחזור לעונת פרידה בקבוצת נעוריו טולוז, גם כדי להיות קרוב לאמו החולה. השוער לא הסכים לנהל מגעים עם קבוצות אחרות, אך המשא ומתן עם טולוז לא צלח והוא הודיע על פרישה ב-2006.

חצי שנה אחרי הסירוב המשפיל מטולוז, קיבל בארטז פנייה מנאנט המתוסבכת שנלחמה על חייה בליגה הבכירה. בארטז היה רחוק מלהבריק, עלה לקבוצתו החדשה בכמה משחקים והצליח להרגיז את האוהדים, שכמה מהם התנפלו על מכוניתו ותקפו אותו לאחר אחד המשחקים. השוער ניסה להגיב והיה מעורב בקטטה, לאחריה בחר לעזוב את העיר עם משפחתו ולמעשה לא חזר. בארטז עוד ניסה לגשש את דרכו בחזרה לליגה, אך ראשי קבוצות לא ששו להחתימו ולא הותירו לו ברירה אלא לפרוש בשנית, בדממה ועם טעם מר בפה.

ישנם שחקנים שלוטשים עיניים לעבר הצ'ק הגדול לקראת הפרישה, אחרים מחפשים אתגר רציני אחרון והסנטימנטלים שביניהם משוועים לסגור מעגל. אבל יש אחד שעסק בשלהי הקריירה במרדף פתטי אחר שיא כיבושים שהוא אפילו לא היה קרוב לנפץ. בשיאו, ולא רק בתקופה בה שיחק בברצלונה, רומאריו היה החלוץ המושלם. חד, מהיר וקטלני - חיית רחבה אמיתית. מאז 2002, אז סיים את הקדנציה השנייה בקבוצת נעוריו ואסקו דה גמה, רומאריו רק חיפש כדור ושער. לא ממש משנה איפה, העיקר שמישהו יוכל לתעד ולספור את הגולים.

החלוץ הברזילאי, אלוף העולם והשחקן המצטיין של מונדיאל 1994, דילג בין קטאר, ארצות הברית, אוסטרליה ושוב ברזיל, והכל במטרה להגיע לשער ה-1,000 שיאפשר לו להשתוות לפלה האגדי. במאי 2007, לאחר שחזר לעוד סיבוב בוואסקו, רומאריו כבש בפנדל את מה שלטענתו היה השער ה-1,000, אבל למרות החגיגות הגדולות שלו בסטטיסטיקות הרשמיות עומד מאזנו על 929 שערים "בלבד". העיסוק האובססיבי בספירת השערים הפך את רומאריו למושא לגיחוך בסיום הקריירה. גם ההודעות החוזרות על פרישה לא תרמו לכבודו.

'חומת ברלין', האיש שהוביל את נבחרת איטליה לזכייה במונדיאל 2006 עם תצוגת תכלית במרכז ההגנה ולמרות זאת לא מיצב את מעמדו כאגדת כדורגל במדינתו, הודה בעצמו מספר פעמים כי "באיטליה אף פעם לא נתנו לי מספיק כבוד". קנבארו תויג כבוגד ותאב בצע כאשר נטש את הספינה הטובעת של יובנטוס לאחר פרשת השחיתות שהובילה לירידת הליגה, אך יכול היה להרוויח מחדש את כבודו (או לפחות את אהבת התושבים בעיר הולדתו) אם היה סוגר מעגל בנאפולי בקיץ 2010.

דרישות כספיות מוגזמות מנעו מהשידוך לצאת אל הפועל ומפאביו לשתף פעולה עם אחיו הצעיר פאולו בהגנת נאפולי. "הוא חמדן, יש רק קנבארו אחד שאנחנו רוצים", אמרו אז אוהדי נאפולי והתכוונו לקפטן פאולו. פאביו, לעומת זאת, התרחק עוד יותר מהקהל האיטלקי וחתם באל אהלי מאיחוד האמירויות. השנה בדובאי לא ממש הוסיפה למוניטין של קנבארו, וביולי האחרון הוא כבר הודיע בקול ענות חלושה על פרישה בעקבות בעיות בברכיים.

הוא היה הסמל של ליברפול מאמצע שנות ה-90 ועד המעבר ללידס ב-2001, אחד הכובשים המחוננים בתולדות הפרמיירליג וחלק אינטגרלי מחבורת 'הספייס בויז', אבל רובי פאולר לא קיבל אהבה בשום מקום אחר מלבד קבוצת נעוריו (אליה חזר לאפיזודה קצרה ב-2006/7) ולכן לקח את מקל הנדודים. רבים רצו לראות את החלוץ מתמיד בקבוצה אחת, בליגת המשנה לדוגמה, ומוכיח שהוא מסוגל להיות אייקון כמו בימיו היפים. פאולר חשב אחרת. הוא חתם על חוזים בהם קיבל שכר לפי משחק, פלרטט עם אפשרות הפרישה ולבסוף, בצעד כמעט חסר תקדים, עבר לליגה האוסטרלית הנידחת.

פאולר חתם בקבוצת נורת' קווינסלנד פיורי ואף קיבל את סרט הקפטן, אך השידוך הסתיים בעקבות סכסוך בין הצדדים. הכסף שמר את האנגלי בן ה-36 ביבשת הרחוקה והוא עבר לפרת' גלורי, שם היה מלך השערים לפני שביצע עוד מהלך מוזר וחתם במואנגתונג יונייטד מבנגקוק. האנגלי הפגין ניצוצות במהלך המסע שלו ויצר התעניינות תקשורתית עם הגעתו לאוסטרליה ולתאילנד, אך השאיר את אוהדיו הגדולים באנגליה בתחושה כי פרש כבר לפני חמש שנים. אולי יום אחד עוד נראה אותו על הקווים באנפילד.

לבטח הסיפור העצוב מבין השחקנים המוזכרים לעיל. 'אל בוריטו' (החמורון) היה אחד הכישרונות הגדולים שצמחו בארגנטינה בשנות ה-90. אורטגה כבש בסערה את ליבם של אוהדי ריבר פלייט, הפך לשחקן דומיננטי בנבחרת ושיקם את מעמדו כאליל בארגנטינה אחרי הרפתקאות שונות ומשונות באירופה. אליפות מרשימה עם ניואל'ס אולד בויס גרמה לו לחזור לכור מחצבתו בפעם השלישית ולהיות שותף מלא לזכייה בקלאוסורה 2008. אורטגה היה המלך של ריבר פלייט וריגש עשרות אלפים, אולם מקורביו יעצו לו לפרוש בשיא, כאיש שמוכנים להקים פסל לכבודו מחוץ למונומנטל. הם ידעו למה.

ההתמכרות של אורטגה לטיפה המרה התגלתה ביתר שאת באותה תקופה. השחקן הודה שהוא אלכוהוליסט וניסה ללכת לגמילה, אך כשל להתמודד עם הבעיה, היה מעורב בשתי תאונות דרכים ולא הפסיק להסתבך. המועדון ליווה אותו בניסיון להתגבר על המחלה, אלא שאורטגה מעד בכל הזדמנות עד שבריבר החליטו להתנער ממנו ולשלוח אותו לסיים את הפרק העגום בקריירה שלו במקום אחר. אחרי חצי עונה מבוזבזת באול בויס, ירד אורטגה לליגה השלישית וחתם הכי קרוב שיש למונומנטל - בשורות דפנסורס דה בלגראנו משכונת נונייס. שני שערים בשני משחקים יצרו באזז תקשורתי והחזירו את החמורון לכותרות. הדרך לגמילה, לעומת זאת, עדיין ארוכה.

המקרה של קפטן נבחרת גרמניה לשעבר הוא תולדה של עקשנות. היאחזות חסרת בסיס בקרנות המזבח. אחרי הפציעה הקשה שמנעה ממנו להוביל את גרמניה במונדיאל 2010, מיכאל באלאק קיבל את הודעת השחרור מצ'לסי בתום ארבע שנים טובות ורצה לשוב לבונדסליגה. האופציה המתבקשת והמרגשת מכולן הייתה סגירת מעגל בקבוצה בה עשה את צעדיו הראשונים בליגה הבכירה, קייזרסלאוטרן שבדיוק חגגה עלייה, בדיוק כמו ב-1997, אז זכה איתה באליפות בלתי נשכחת.

אלא שבאלאק רצה עדיין להראות לכולם שהנבחרת לא יכולה בלעדיו, ולכן בחר לחזור לקבוצה אחרת בה כיכב, לברקוזן, שם בנו פרויקט צעיר ורענן שלא באמת היה זקוק לדמות מסוגו. אך הרעיון להיות חלק מקבוצת צמרת שמשחקת גם באירופה קסם לו. כך גם האמונה שהקריאה מהנבחרת תגיע. עד כה, הקדנציה השנייה של באלאק בלברקוזן רחוקה מלהרשים מישהו, בוודאי לא את מאמן הנבחרת יואכים לב. פציעות חוזרות ותצוגות חלשות מנעו מהקשר הוותיק לייצר רצף משחקים טובים, והוא עדיין מחפש את שער הבכורה שלו בבונדסליגה מאז הקאמבק.

אם כבר מדברים על צורך עז לא להרפות ולהיות חלק מהנבחרת, אי אפשר שלא להזכיר את הדוגמה המתבקשת ממחוזותינו. איל ברקוביץ' חזר לישראל אחרי שמונה שנים ושש קבוצות באי הבריטי, וביקש עונת פרישה בליגת העל. יעקב שחר לא הסכים להחזירו למכבי חיפה כפי שברקוביץ' כל כך רצה, אז 'הקוסם' בחר, כצעד קנטרני משהו, לחתום בשורות היריבה המושבעת מכבי תל אביב, שבנתה בעונת 2005/6 קבוצת גלקטיקוס עמוסת אגו שמראש נועדה לכישלון.

הפליימייקר הטוב ביותר שידע הכדורגל הישראלי, עם מסירות האומן וראיית המשחק הפנומנלית, עבר תקופה מאכזבת ועמוסת משברים בצד הצהוב של תל אביב. ההבטחה של ברקוביץ' במסיבת העיתונאים החגיגית והזחוחה לפני פתיחת העונה ("ניפגש בסוף העונה, אחרי הדאבל") ייצגה באופן מובהק את הגישה המנותקת מהמציאות של מכבי תל אביב באותה תקופה. מה נזכור מהעונה הצהובה של ברקוביץ'? 25 משחקים, שני שערים, התפרצות מכוערת על השופט מאיר לוי והודעת פרישה במכתב מלונדון. כתם גדול.

הנה אחד שיש לו עדיין סיכוי קטן לתקן. על האהבה הגדולה של דייויד בקהאם למשחק אין כל עוררין, אבל הוא כבר מזמן לא כדורגלן. כוכב פופ, אייקון תרבותי, סמל סקס - הכל חוץ משחקן כדורגל. ההחלטה שלו לזנוח את הקריירה האירופית בגיל 32 לטובת ה-MLS האמריקאית והחלום להפריח את שממת הכדורגל האמריקאית, הייתה כלכלית נטו. חוזה העתק פיתה אותו לעבור, ולצערו כבל אותו במשך חמש שנים (מינוס תקופות ההשאלה במילאן במהלך הפגרות ב-MLS).

למרות החיים הטובים תחת אור הזרקורים של הוליווד, בקהאם עדיין רוצה להוכיח שלפני הכל הוא שחקן כדורגל. כזה שמזיע על המגרש ולא מול הפלאשים של צלמי הפפראצי. את זה הוא לא יכול היה לעשות מאז שעזב את ריאל מדריד. חזרה לאנגליה בינואר (אולי לטוטנהאם) אמנם לא תחזיר את בקהאם לנבחרת אנגליה, אך תשיב לו את ההכרה כאחד מגדולי השחקנים שצמחו בבריטניה בדורנו. אף פעם לא מאוחר מדי.