לאיזה ספורטאי תאחלו שנה טובה במיוחד

כמעט על כל דבר אפשר לבקר את אלישע לוי, מאמן מכבי חיפה: על הסגל שבנה, על הזרים שבחר, על ההכנה לגנק ועל ההתאוששות מגנק. אבל גם מבקריו הגדולים ביותר, אלו שסבורים שמכבי חיפה שאחרי אלישע לוי תשוב ותזכה בליגת האלופות, לא יוכלו למצוא מילה רעה על הספורטאי והאדם שהוא. למרות שעברו כבר שתי אליפות מאז שהגיע למכבי חיפה, מועדון ששינה לא מעט אנשים שהגיעו לכס המאמן; למרות שהעפיל לליגת האלופות והגיע להישגים כבירים, גרם של שחצנות או חוסר מודעות לא חדר לאיש החביב הזה. וגם כאשר הוא נדרש לענות למבקרים שלו, הוא תמיד עושה את זה כאחד האדם. עם אותו הסבר פשוט, יבש, קר.

עכשיו אלישע לוי נדרש לתיאוריה חדשה. לא בטוח ששמעתם על הטיעון התורן נגדו, אז תחזיקו חזק: קוראים לזה משבר העונה הרביעית, או משהו כזה. הרעיון הוא לקשר בין מה שקרה לרוני לוי בעונה הרביעית שלו במכבי חיפה למה שקורה לאלישע לוי כעת, אחרי שזכה באליפות שנייה בתוך שלוש עונות. בין השורות נאמר שם שהמאמן לא יכול להגיע לשיא נוסף, ושגם במכבי חיפה יש גבול לכמות המיץ שקיימת בלימון. ייתכן שהם צודקים. סביר להניח יותר שהם סתם מחכים לאלישע לוי בפינה. אבל גם השנה מותר לקוות שיגיע הרגע שבו נבין שלפני תיאוריות יש אנשים ולפני סטיגמות יש רוח אנושית, ואותם מגלם אלישע לוי טוב יותר מכולם.

קצת מצחיק לאחל הצלחה לדן שמיר. בגיל 36 הוא כבר הספיק להיות עוזר מאמן במכבי תל אביב ולהניף את גביע היורוליג; אימן בהפועל ירושלים, עמה זכה בשני גביעים והיה רחוק ריבאונד התקפה מאליפות היסטורית; היה עוזר של בלאט בדינמו מוסקבה; הדריך את בני השרון ומונה לעוזר מאמן נבחרת ישראל. דן שמיר כבר בטופ של הענף, ומעכשיו זה עניין של ספירת תארים עד שיעמוד לצד שרף, גרשון ובלאט.

אבל מותר לאחל לו הצלחה. אפילו רצוי. כי שמיר הלך להפועל חולון, כדי לאמן את אחת מקבוצות הכדורסל החשובות בישראל, קבוצה שעומדת בפתחה של תקופה חדשה, ניסוי מסעיר שאם יצליח יכול להפיח חיים בכדורסל הישראלי. חולון אינה ולא צריכה להיות אלטרנטיבה למכבי תל אביב, גם לא בעוד שלוש או חמש שנים. היא גם לא צריכה להיות ירושלים, שמאמציה להוות אלטרנטיבה הופכים אותה לגיהינום. חולון צריכה לשאוף תחילה ליציבות כלכלית, בניית שלד והתוויית דרך למספר שנים. התמורה – אולם, קבוצת צמרת בארץ והתברגות בדרג השני של אירופה – כבר תגיע.

ראש העיר תומך, היכל ספורט ייבנה, אוהדים אוהבים יש והרבה, אבק הכוכבים של פיני גרשון פוזר, ועכשיו צריך ליצור את חולון החדשה. האתגר הזה מונח על כתפיו של שמיר. בואו לחולון הוא בבחינת הצהרה – כאן בונים, ואני האדריכל. נאחל לשמיר שיקים בחולון בית לתפארת, שיוביל קבוצה מלהיבה המשלבת בין ישראלים מובילים לזרים איכותיים, ומקדמת צעירים ממחלקת הנוער. נאחל לשמיר שיצליח, כדי שלג'ף רוזן תהיה סבלנות, כדי שבעיריות הרצליה ורעננה יראו שכדאי לתמוך בבני השרון, כדי שירושלים ואגייאר יבינו איך לבנות מועדון יציב, כדי שאולי יהיה כיף לראות פה כדורסל.

אחרי הריאיון שהעניק ערן זהבי לוואלה! ספורט מיד לאחר סיום העונה, הבנתי לפתע שמדובר בכדורגלן מסוג אחר. לא שזהבי חשף אספקט סודי שמעולם לא הכרנו אצל כדורגלנים – הוא לא צד סלמונים בזמנו החופשי או מחלטר בפילהרמונית של מוסקבה – הוא פשוט לא מוכן לוותר על האמת שלו, גם אם הוא משלם מחיר תדמיתי.

ערן זהבי לא חנפן. הוא לא משחק בשביל הסמל ולא בשביל העקרונות. בעידן המודרני שבו שחקן צריך להתפרנס מהמקצוע, הוא עושה מה שטוב לו. אפשר לראות את זה כאגואיזם ואפשר לראות בכך התפכחות מכל מסע החנפנות שאליו יוצאים כוכבי קבוצות כדי לכבוש את אהדת הקהל. לא תשמעו ממנו משפט כמו "יש לנו את האוהדים הכי טובים" או "הפועל תל אביב היא בית בשבילי". זהבי מבין שמדובר בביזנס, שכמו שהוא עזב את הפועל תל אביב, כך היא יכלה לעזוב אותו, שהפועל תל אביב לא הייתה מוותרת לו על כסף ולכן גם הוא לא צריך לוותר על כסף. זו, ולא השער המדהים שהבקיע מול קליארי, היא הסיבה שהוא צריך להצליח השנה בפאלרמו – לא כי הוא השחקן שעובד הכי קשה על המגרש, אלא משום שהוא מציב סטנדרטים חדשים של יושר פנימי, מכיוון שהוא רוצה להצליח באמת ולא סתם למצוא חן.

אין ספורטאי אולימפי בארץ שלא מגיעה לו שנה טובה – לכן עבורי הבחירה הייתה קשה מאוד. ובכל זאת, באופן אישי הייתי רוצה מאוד שזו תהיה השנה של אלכס שטילוב. יוצא לי לפגוש אותו מדי פעם בקומפלקס האימונים בהדר יוסף. לא מזמן ישבנו על כוס קפה בקונדיטוריה, לידנו היו כמה ילדות מחוג ההתעמלות האומנותית שביקשו לשבת לידנו. הן לא התייחסו לשטילוב, פשוט לא היה שולחן פנוי במקום. אני רוצה שזו תהיה השנה של אלכס שטילוב כי רגעים מהסוג הזה ממחישים לי את ההבדל העצום בין מדליסט באליפות העולם למדליסט אולימפי במדינה כמו ישראל, וזה לא שישבנו באמצע שוק הכרמל, ישבנו במרכז הפעילות של ההתעמלות הישראלית. ככה זה כשאתה בוחר בספורט שמאוד קשה להיות מתוגמל בו, וככה זה כשבנוסף להכלאתה גם עולה חדש שעדיין לא מחובר לגמרי למנטליות הישראלית.

אני רוצה שזו תהיה השנה של אלכס שטילוב כי מדובר באחד הספורטאים הטובים שהיו כאן אי פעם והגיע הזמן שמדינה שלמה תכיר בזה, רק מדליה אולימפית תעשה את העבודה. אני רוצה שזו תהיה השנה שלו כדי להוכיח שגם החבר'ה הטובים והסבלניים, שאף פעם לא מתלוננים, מרוויחים בסופו של דבר. אני רוצה שזו תהיה השנה של אלכס שטילוב כי אין לו מה להפסיד, אבל יש לו כל כך הרבה מה להרוויח. ובאופן לא אישי, חשוב לזכור שזה האיש שמועמד להביא לנו מדליה אולימפית בענף ספורט מרכזי, ענף שיזכה ברייטינג עצום בלונדון 2012 ויככב במאות מיליוני מקלטי טלוויזיה ברחבי העולם. ההצלחה של שטילוב השנה היא הרצון האישי שלי ושל רבים, אבל במובן מסויים היא גם עוד גלגל הצלה של הספורט האולימפי עבור הספורט הישראלי החולה.

מכבי תל אביב, שתמיד השתדלה להקדים את הספורט הישראלי בצעד בכל מחלוקותיה, תמיד נפלה במוקש "הדרך". לדרור קשטן היתה דרך, ואברהם גרנט הראה לו את הדרך החוצה; לוני הרציקוביץ' ניפח את המוח בדיבורים על "דרך" שבסופה קיבלנו את גרסת ה-2000 לשנות המדבר של מכבי בשנות ה-80, עם אליפות בפוקס שלא היה בה דבר עם אותה "דרך". בין לבין היתה את דרך נמני, דרך בנין, דרך קלינגר והדרך האהובה על מכבי בשנים האחרונות - זו לשומקום.

מיטש גולדהאר דיבר גם הוא על דרך, אבל בניגוד לקקופוניה האופיינית של הכדורגל הישראלי, האיש המרשים הזה התחיל לעבוד מהשנייה הראשונה. הוא נתן אשראי לנמני, הבין שטעה - וחתך, עם הדרך, כדי להציל את מכבי. הוא ראה את איווניר נכשל טוטאלית בעונה שעברה, אבל הבין שמשהו קורה במחלקת הנוער של מכבי - והמשיך להשקיע, ספג את הקללות וראה את מכבי עם פתיחת העונה הטובה ביותר שלה מזה שנים. לסיום, תגובתו המאופקת והמכובדת אחרי ההפסד המטופש לרמת השרון, הראתה שיש דרך ויש דרך גולדהאר.

גולדהאר מייצג את כל מה שלא רק אוהדי מכבי רוצים לראות בכדורגל הישראלי, אלא כל מי שהענף יקר לליבו רוצה לראות. הוא ענייני, משדר חום, אוהב את המשחק ומחובר בליבו לקבוצה. הוא נעים הליכות, אבל נראה כמו אחד שיודע עד כמה הכדורגל הישראלי הוא ביצה ומנצח בה מי שמשקיע ולא שוקע. בינתיים, הוא מרשים ומרגש את אוהדי מכבי ומעורר אהדה בקרב אוהדי קבוצות אחרות. כולנו צריכים לאחל לו שנה מעולה כדי שיישאר כאן. אוהדי מכבי מאחלים לו אותה, וגם "שנה טובה" במכביסטית, שפירושה אליפות שתוציא את העיניים לכל מאחזי העיניים שהבטיחו לה דרך והותירו אותנו בוכים.

ביום חם בקיץ 1998, בעיצומו של החופש הגדול, נסעתי עם חבר מיבנה לקרית אליעזר בכדי לחזות בטקס הצגת השחקנים של מכבי חיפה. מסורת חדשה, ממש כמו באירופה. עוד לפני הטקס החגיגי, המתנו לשחקנים יחד עם מאות ילדים מכל רחבי הארץ, אך נתקלנו בכתף קרה מצד האלילים הסרבנים שהעדיפו כנראה להיות במקום אחר. כולם מלבד שניים: ניר דוידוביץ' וחיים סילבס - שחקני בית שחיו את מכבי חיפה מגיל צעיר, בשר מבשרו של המועדון. שניים שהבינו את חשיבות האירוע והקשר בין דור האוהדים החדש לקבוצה, או שסתם היו מנומסים. בכל מקרה, הם פיזרו חיוכים, חילקו חתימות ושלחו אותנו הביתה מאושרים.

זו הייתה אמורה להיות העונה הגדולה של סילבס, שחזר אז למכבי חיפה כשחקן נבחרת (אחרי השאלה מוצלחת במכבי פתח תקוה) בשאיפה למצות את הפוטנציאל שנגלה לעיני כל באותו גול בלתי נשכח מול אייאקס. קיווינו שיהפוך למנהיג החדש, אבל פציעות הברכיים (בדומה לבן דורו דוידוביץ') שבו וקטעו לו כל הזדמנות לגעת בתהילה. המשכתי לעקוב אחרי סילבס גם כאשר ירד לליגות המשנה והפך לקבלן עליות. במהלך הקיץ, אחרי עונה בהפועל עפולה והרחק מאור הזרקורים, הוא פרש והפך למאמן הקבוצה. בינתיים זה נראה נהדר ורק נותר לקוות שיצליח. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים הכישרון שפספסנו כשחקן יחזור אלינו בתור מאמן. החתימה, אגב, עדיין אצלי.

כנראה שאיפשהו ב-DNA של כולנו חלק מהמשמעות של להיות ישראלי טומנת בחובה כמות מוגזמת של לאומיות. זה בא היטב לידי ביטוי בכל הקשור להתעסקות בספורט. כל פעם שספורטאי/קבוצה/נבחרת מתקרבים להישג או מופיעים במעמד גדול, הם הופכים מיד לנחלת הכלל. מדינה שלמה עוצרת נשימתה, עסקנים ועיתונאים מתקבצים סביב, ילדים בגן מדקלים את שמם ואז, כמובן, האירוע מסתיים, הסערה שוככת וכולם חוזרים לפרופורציות. עד הפעם הבאה.

כך היה גם בפרשת מאור מליקסון, שהוציאה החוצה את כל יפות הנפש, הצביעות והגועל בישראליות בכלל ותקשורת הספורט בפרט. בגיל 27 מליקסון חווה פריחה בקריירה, אבל לא הרגיש שהוא מקבל קרדיט במדינתו. בתפקיד שלו יש לישראל עומק וכישרון בעוד בפולין מתייחסים אליו כאליל. השיקול המקצועי פשוט מאוד ונכון מבחינתו, אבל בישראל הפכו אותו לבוגד חסר כבוד למדים הלאומיים, שמעדיף "מדינה אנטישמית" על פני מדינתנו הנהורה.

מה חטאו של מליקסון? מה מבדיל אותו משחקנים כמו קולאוטי, בוקולי ודה סילבה אותם אזרחנו או רצינו לאזרח? שום דבר , כולם בסך הכל רצו לבחור לעצמם את הנבחרת שתיתן להם צ'אנס אמיתי. אבל פרופורציות, כבר אמרנו, זה דבר שתמיד היה חסר פה בכל הקשור לספורט.

אחרי כמות הגועל שנשפכה כלפיו בשבוע האחרון, אני באמת מחזיק למליקסון אצבעות. הלוואי שיחלים מהפציעה, ימשיך להצליח ולהוביל את ויסלה קרקוב להישגים ואחרי שכל הבלאגן יירגע והוא יוכל לשבת ולחשוב ברוגע, אני מקווה שיקבל את ההחלטה הנכונה - לייצג את נבחרת פולין.