סיום שלב הבתים השני של היורובאסקט הוא זמן מצוין לסיכומי ביניים. אם המארגנים לא יתעוררו הבוקר עם צורך עז לארגן שלב בתים שלישי (אופציה ריאלית לחלוטין), בקרוב מאוד יתחיל החלק שגם הקבוצות הטובות לוקחות ברצינות - שלב הנוקאאוט. בטורניר העמוס ביותר בשחקני NBA שאירופה ראתה מעודה, אנצל את הזמן לסיכום ביניים לגבי שחקני ה-NBA, והכוונה לשחקנים שכבר שיחקו ואמורים להמשיך לשחק ב-NBA.
הכוכבים
הליגה הטובה בעולם שלחה לאירופה שלושה סופרסטארים לכל דבר ועניין - שלושה אלופים, שניים מהם זכו גם בתואר ה-MVP של הגמר (טוני פרקר ודירק נוביצקי) והשלישי לא היה רחוק (פאו גאסול). אם מישהו חשב שהם באו לנוח הוא טעה. כמובן, הם לא ביכולת השיא שלהם, אבל עדיין הם שלושה מארבעת השחקנים הטובים בטורניר בלי הרבה בעיה. נוביצקי אמנם לא העפיל לרבע הגמר, אבל קשה להאשים אותו כשיש סביבו כל כך מעט כישרון והוא גם נפל על החצי הקשה של ההגרלה.
לאליפות הגיעו עוד שני לא-בדיוק-אבל-בערך כוכבי NBA - אנדראה ברניאני ולואל דנג. שניהם לא עברו שלב, אבל סיימו כקלעים המובילים של שלב הבתים. ברניאני, בדיוק כמו בטורונטו, סיפק מספרים מרשימים בלי שזה יבוא לידי ביטוי בניצחונות. דנג עשה כל מה שהוא יכול בנבחרת חלשה שחבל שתתפוס מקום יקר באולימפיאדה. בשורה התחתונה, הסדר נשמר - חמשת שחקני ה-NBA המשמעותיים ביותר הם גם חמישה מששת הסקוררים הבולטים באליפות, עם מספרים די דומים למה שהם מספקים מעבר לים (השישי, אגב, הוא בו מקאלב - שחקן האליפות הבלתי מעורער עד כה. האם זה אומר שב-NBA צריכים לספור את המקדוני האסלי? לדעתי בהחלט כן).
אוקיי, יש בהם משהו
הימים בהם חשבנו שכל שחקן סביר ב-NBA יגיע לאירופה ויהפוך לכוכב-על חלפו מהעולם. כאמור, כוכבי האליפות הם אלה שכוכבים גם בליגה הטובה בעולם. השורה הארוכה של שחקני NBA לגיטימיים סיפקה באליפות הזאת טווח רחב של תפקוד. נתחיל באלה שהזכירו לעצמם שבאירופה הם עדיין גדולים.
השם הבולט כאן הוא, כמובן, אנדריי קירילנקו. כאילו לא עברו עליו ארבע שנים איומות מאז, AK חזר לזירת הפשע ונראה בדיוק אותו שחקן שהוביל את רוסיה לזכייה ב-2007. הוא לא קולע המון, אבל כן עושה המון מכל השאר ובעיקר מנהיג הגנת "דיוויד בלאט" מהספרים (רוסיה היא קבוצת ההגנה הטובה בטורניר, כמה מפתיע) תוך כדי שהוא נראה כמו גרסה גבוהה ולבנה הרבה יותר של דורון פרקינס.
למי עוד מגיעות מחמאות? למארק גאסול שמשלים נהדר את האח הגדול ומוסיף אחוזי עונשין הזויים, לניקולה באטום שמשלב בין הגנה נפלאה להתקפה יעילה בצרפת העמוסה, לננאד קרסטיץ' שמחזיק את ההתקפה הסרבית בזמן שתאודוסיץ' לא בפוקוס, לכריס קיימן שנראה כמו סנטר אירופאי מוצלח לכל דבר עם איכויות התקפיות והמון ריבאונדים וחסימות, ולעומר אסיק שהוכיח שהוא שווה יותר מכמה דקות של אנרגיה מהספסל של שיקגו.
בשביל זה באתם?
לקטגוריה הזאת אפשר היה לקרוא גם הטורקוגלואים. אין אכזבה גדולה יותר מזו שמספק הידו באליפות הזאת. אחרי שהוביל את הטורקים לגמר באליפות העולם הביתית, הפעם הם בקושי גירדו עלייה לסיבוב השני. טורקוגלו נראה כבוי, לא מפוקס ורוב הזמן נדמה היה שעדיף לטורקים בלעדיו. הוא סיים את האליפות עם מספרים חלשים שכוללים 5 מ-32 מהשלוש. גם חברו לנבחרת ארסן אילייסובה היה רחוק שנות אור מהיכולת שלו מטורנירים קודמים.
מאכזב גדול נוסף הוא גוראן דראגיץ'. הפוינט גארד המוכשר, שב-NBA הדעה הרווחת היא שמגיע לו צ'אנס להוביל קבוצה, היה אמור להיות הכוכב והמנהיג של הסלובנים. אבל הוא מתקשה לתפקד, לא פוגע מבחוץ (4 מ-27 מהשלוש), מספק יחס אס'-איב' זוועתי ומוביל את סלובניה לתואר הקבוצה שעלתה לרבע רק בזכות ההגרלה ובטח תקבל בראש מהספרדים.
אם כבר הזכרנו את ספרד, קשה לי להתייחס לשחקנים שלה כמאכזבים כי מדובר בקבוצת NBA לכל דבר, ובמצב כזה אין בעיה ששחקנים כמו קלדרון ורודי פרננדז לוקחים צעד אחורה. סרג' איבקה הוא אחד משחקני ה-NBA החשובים ביותר שהגיעו לאליפות, אבל נוכח ההיכרות הדלה שלו עם כדורסל אירופי והנוכחות של האחים גאסול אפשר להבין את הירידה שלו לתפקיד משני מאוד בנבחרת החדשה שלו. אישית, ציפיתי ליותר באליפות הזאת ממרקו בלינלי וניקולה פקוביץ', אבל זה לא קשור ליכולת שלהם ב-NBA.
רול פלייר נשאר רול פלייר
רוב השחקנים שמגיעים ל-NBA מגלים מהר מאוד שהדרך הטובה ביותר לשרוד, היא לאמץ תפקיד ספציפי ולהתמקצע בו. פעמים רבות, גם כשהסיטואציה משתנה הם יודעים לספק רק מה שהם למדו שעובד ברמות הגבוהות ביותר. את רשימת השחקנים שעושים באליפות אירופה בדיוק מה שהם עושים מעבר לים מוביל ג'ואקים נואה, אחד שתמיד ידע בדיוק מה הוא מסוגל ומה לא. לצרפתי הנפלא לא אכפת אם לשחקן שמולו קוראים דוויט הווארד או אלישי כדיר, הוא תמיד מביא את אותם דברים באותה רמה עם אותן אנרגיות ופחות או יותר אותם מספרים.
גם חברו לנבחרת בוריס דיאו מרגיש מאוד בנוח על תקן השחקן הרביעי בחשיבותו שמדי פעם מופיע לדקה-שתיים, למרות שיש לו כישרון להיות הרבה יותר מזה. בדומה אליו, דנילו גלניארי מספק באיטליה קצת מהכל בלי ששמים לב שהוא משחק, בדיוק כמו בדנבר. זאזא פאצ'וליה אמנם הצליח להעביר את גיאורגיה סיבוב, אבל עדיין נראה כמו שחקן ספסל קלאסי שנקלע לסיטואציה שגדולה עליו. גם חלק מהשחקנים שקיבלו מחמאות מקודם - באטום, קיימן וקרסטיץ', הם סוג של רול פליירס משודרגים שמצליחים לעשות קצת יותר ממה שעשו ב-NBA.
הם גבוהים
לסיום, מי שעדיין מאמין שכל בול עץ שמקבל כמה דקות ב-NBA יבוא לאירופה ויהפוך לשחקן משמעותי, מקבל באליפות הזאת תשובה טובה. מי שלא שייך לרשימה הזאת הוא קווין סראפין הצרפתי, שמקבל מעט דקות ומראה בהן ניצוצות של כישרון רציני, אבל לא חסרים כישלונות בצבע. ה-NBA מחזיק שחקנים בינוניים ומטה, בעיקר גבוהים שהנתון היחיד שהביא אותם לליגה הוא שהם גבוהים, בדרך כלל כאלה שהגיעו למספר המזל 7 ביחידות מידה אמריקאיות, ואולי בטעות ייצא מהם משהו.
אמרתי בול עץ, אמרתי די ג'יי מבנגה, שהיה בערך השחקן העשירי באיכותו בנבחרת הנפלאה של בלגיה וסיפק 5.6 נקודות ב-40 אחוזים מהשדה בכמעט 18 דקות של משחק. קירילו פסנקו יעיל בערך באותה מידה עבור נבחרת אוקראינה. שניים שעוד מספקים יכולת הגיונית הם טימופיי מוזגוב וקוסטה קופוס, אבל גם הם לא מראים סיבה למה הם שם ועשרות גבוהים אחרים לא.