1. כנראה שהיינו צריכים לחכות עד ליום התשיעי של אליפות העולם באתלטיקה, והפיצוי הגיע בגדול עם יום קלאסי - יום תחרויות שיכול להזכיר להרבה מאוד אנשים את רגעי הספורט הראשונים שגרמו להם להתאהב. יום של דרמות, הרבה שמחה, תמונות בלתי נשכחות, שיא עולם אחד, ויוסאין בולט אחד. אותו בולט, שאם היה יודע מה כתבנו על הפסילה שלו כשהתחלנו עם הבלוג הזה, היה מצפה להתנצלות.
אני עדיין משוכנע שזו לא היתה פסילה פתאומית, רק שייתכן שהיא נבעה מסיבות אחרות. בכל מקרה, אחת הטענות שתמיד דבקתי בה כשכתבתי על בולט היא שלעולם לא נוכל לצפות ממנו לשום דבר, לא לטוב ולא לרע, זה פשוט מה שממשיך לקרות. ובכל זאת חשוב לציין כאן משהו חשוב: זה היה פחות ניצחון של בולט ויותר בית ספר לריצת שליחים. נבחרת השליחים האמריקאית שוב התבזתה, והשאלה הנשאלת היא איך זה שהנושא הזה אף פעם לא מטופל? איך מדינה של ארבעה מיליון תושבים מסוגלת להעמיד נבחרת שליחים כל כך טובה, שגם תשלוט בטכניקת החילופים הלא פשוטה ולעולם לא תפשל.
את השאלה הזו שואלים בעיקר מפני שארצות הברית היא ענקית כמו שכולם יודעים, וחלק מכובד מאזרחיה האפרו-אמריקאים נושאים בגנים מערב-אפריקאים הדומים לג'מייקנים. אבל בכל הקשור לריצת השליחים - כאן כבר מגיע העניין הסוציולוגי. בארצות הברית, מה לעשות, כולם רוצים להיות כוכבים בהוליווד, זו השאיפה העיקרית שלהם. בג'מייקה כולם רוצים להיות ספרינטרים, לא יוסאין בולט אלא ספרינטרים. גם בולט עצמו רצה להיות ספרינטר, גם אספה פאוול וגם לינפורד כריסטי ובן ג'ונסון שנולדו שם.
***
2. בג'מייקה מכירים בעיקר ספרינטרים וזמרי רגאיי, בעוד הקריקט והכדורגל משמשים שם כברירת מחדל והרבה ילדים שלא משתבצים באף אחד מהתחומים הנ"ל מחזיק בסיכויים טובים למצוא את עצמו במקומות לא נעימים בכלל. האמריקאים יכולים להמשיך ולנתח את ריצות השליחים הכושלות שלהם בשנים האחרונות, אבל יהיה להם קשה למצוא מסקנות חד צדדיות.
אחרי הכל מדובר ברצים שונים כמעט בכל קמפיין, ובעיקר בספרינטרים שבטוחים בינם לבין עצמם כי הם כוכבים, אבל יודעים שבמדינתם הם יצטרכו לעשות משהו גדול כדי להגיע להוליווד, להגיע לרמה התקשורתית של שאקיל אוניל למשל. יוסאין בולט מבלבל אותם כי הוא אפילו לא צריך את הוליווד. וולטר דיקס וחבריו ימשיכו ככל הנראה "להירקב" בבלבול/תסכול שלהם.
***
3. והנה דוגמה נהדרת לשני אתלטים אמריקאים מופלאים, שאף אחד לא שמע עליהם עד היום ואם לא אותם ג'מייקנים "ארורים" הם היו הופכים בקלות לשניים מהכוכבים הגדולים של התחרות. אחרי פרישתו של טדי טאמגו, אף אחד לא חשב שהגמר קפיצה משולשת יהיה אירוע אטרקטיבי באליפות. פיליפס אידוו הבריטי נחשב לפייבוריט ברור, וגם אפשר היה להעריך שקפיצה של כ-17.70 מטרים תספיק לו לרווח משמעותי מול מתחריו בפודיום.
ואם כבר היו מנסים לחפש לאידוו מתחרים, לא הרבה אנשים היו מהמרים על אמריקאים שיכולים לסכן אותו. היו מסמנים אולי את שני הקופצים הקובנים הבכירים, או את כריסטיאן אולסון המנוסה. ואז התחילה התחרות, ואידוו פתח בדיוק לפי הציפיות עם קפיצה של 17.56 מטרים. הוא הבין באותו רגע שזו גם קפיצת הניצחון שלו. הוא ידע שאחד משני מתחריו האמריקאים בגמר מחזיק בשיא אישי טוב יותר, אבל הוא היה רגוע יחסית כי חשב על אותו סוד שרץ בין האתלטים בעולם.
הסוד שאומר שהרבה מאוד אצטדיונים בארצות הברית "משפרים תוצאות" מסיבות כאלה ואחרות, אולי הם לא תקניים מספיק. ואז הגיע קופץ מוזר במיוחד וצעיר (20) בשם וויל קליי, שאיני מוכן לחתום שיש פרשן אתלטיקה בארץ שהכיר אותו לפני כן. קליי שיפר את שיאו האישי ב-18 סנטימטרים והתחיל לאיים על אידוו. כמו ווינר אמיתי, הבריטי עשה את העבודה והעמיד רף חדש ליריבו אחרי שניתר ל-17.70.
כאן כבר הבין שניצח בוודאות, הוא גם ראה את הסיפוק החולט על פניו של קליי. הוא רק לא ראה את כריסטיאן טיילור (ועליו שמעתם?) בן ה-21, שהפעם האחרונה שבה חגג באמת הייתה לפני ארבע שנים, כשניצח באליפות העולם לקדטים. טיילור החזיק לפני כן בשיא אישי (שנוי במחלוקת עבור אתלטים שמכירים את ארצות הברית) של 17.68 מטרים. עכשיו עוצרים לרגע ומנסים להסביר את המצב - אין ספק שלפני האליפות הזאת, יותר אנשים היו מהמרים על 9:20 שניות ליוסאין בולט ב-100 מטר מאשר על התוצאה הרביעית בהיסטוריה מצד קופץ משולשת אמריקאי שאף אחד לא הכיר.
למען האמת, קני האריסון היה קופץ המשולשת האמריקאי הגדול, והוא גם היה האיש שניצח את ג'ונתן אדוארדס בדרמה גדולה במשחקים האולימפיים באטלנטה 96'. אחרי ה-17.96 המדהים של טיילור ראינו תמונות שלא נראו הרבה זמן - אתלטים אמריקאים צעירים ונרגשים, משהו שהזכיר אפילו את קארל לואיס של לוס אנג'לס 1984, הרגעים שגרמו לי לבחור ולהתאהב. קליי פינק את הבמאי של המשדר עם ספר התנ"ך שלו וטיילור פשוט חגג עם ניצוץ מיוחד בעיניים. קשה להאמין שהוא יהפוך לכוכב הוליוודי בגלל הישג בקפיצה משולשת, אבל הנה רגע שאף במאי לא יוכל לעשות טוב יותר, רגע ששווה הרבה יותר כסף מחוזה שמן בליגת הפוטבול ללא טבעת, או בקבוצת NBA שלא מפסיקה להפסיד.
האמריקאים חייבים לחזור לצניעות שלהם גם במקצועות שבהם כל כך התרגלו לשלוט, ריצות הספרינט. אפשר לשבור אפילו את ההגמוניה הג'מייקנית, ומו פראח הבריטי הוכיח את זה מצוין. הבריטי ממוצא סומלי הפך לרץ האירופי הטוב ביותר למרחקים ארוכים כבר בשנה שעברה. הבעיה היא שבזירה של אליפות העולם זה בדרך כלל לא אומר כלום, והחשש הגדול היה שהרץ הנפלא הזה יהפוך בתחרות לקורבן של התקשורת האנגלית, שעוסקת בבילד-אפים רציניים לקראת לונדון 2012.
בריצת ה-10,000 פראח נראה מצוין אבל בפיניש האחרון נראה היה שבכל זאת חסר לו משהו שבולט מאוד אצל הרצים האתיופיים הגדולים. היום בחצי המרחק הוא הצליח להוכיח שאם משהו חסר לו זה רק ניסיון במעמדים הגדולים ביותר. פראח ניצח את ריצת ה-5,000 ועבור הבריטים שנהנים כיום משיאי רייטינג בכל ספורט אולימפי, זה היה הרגע המרגש באליפות. דווקא פיליפס אידוו וג'סיקה אניס (קרב 7) נחשבו אצלם כבאנקרים למדליות זהב באליפות, אלא שבסופו של דבר היו אלה פראח ורץ המשוכות דייויד גרין, שככל הנראה סידרו לעצמם כבר עכשיו תואר אצולה בעתיד.
אתלטיקה בוואלה! ספורט
צפו בשיא העולם החדש של יוסאין בולט וחבריו