היה מרגש, אך גם מעט מכמיר לב, לראות את נבחרת ישראל נאבקת בנבחרת סרביה ברבע האחרון. בשלושים הדקות הראשונות עשתה ישראל את מה שלא עשתה נגד גרמניה וצרפת הרביצה, נלחמה בריבאונד ורצה למתפרצות כמו אחוזת דיבוק אך בעיקר ניצלה יום קליעה נהדר מבחוץ (7 מ-13 בשלב זה) לעומת יכולת מחפירה של הקלעים הסרבים (4 מ-16), ולכן נותרה בחיים.
בשלב מסוים סרביה התעשתה, איפסה את הידיות (5 מ-12 מ-3 ברבע האחרון), התאמצה קצת יותר במאבק על הכדורים החוזרים והשתלטה על העסק. ישראל הרימה ידיים.
ישראל מיצתה במשחק הזה את מלוא הפוטנציאל שלה. קשה לדרוש יותר מנבחרת שמשחקת בלי שחקן פנים. זה קצת הזוי, אבל זה המצב: אינני מאמין שישנה עוד נבחרת אחת בעולם שלא מחזיקה אפילו גבוה אחד שיכול לקבל כדור בצבע, עם הגב לסל, ולעשות איתו משהו. זה בערך כמו לצאת למלחמה עם חבורה של גידמים. נקודת המוצא חסרת סיכוי.
כך, מה שנותר לישראל בהתקפה הוא לאמץ את שיטת השקשוקה: פיק אנד רול, עוד פיק אנד רול, עוד איזה פיק ואיזה רול, ואז זריקה קשה או הסתערות אמיצה לתוך יער של סרבים מיוזעים בכיוון הטבעת.
אסור להתאכזב מהקמפיין הזה. אכזבה יכול לחוש מי שהישגיו אינם תואמים את יכולותיו. הכדורסל הישראלי, שנחשף במלוא חולשתו ביורובאסקט הזה, לא שווה יותר מכפי שהשיג בשלושת הימים האחרונים שזה בערך כלום.
שנים של הזנחה בגילאי הנוער נותנות אותותיהן: ישראל הגיעה לטורניר עם סגל שכולל שחקנים כמו בורשטיין וגרין, שלא שיחקו כדורסל מסודר כבר כמה עונות. גרין בכלל לא שותף הערב (אגב גרין, תהייה קטנה בעניינו: אם הוא אינו מספיק טוב כדי לשחק אפילו דקה במשחק החשוב ביותר של הנבחרת, מה הוא בכלל עשה על הפרקט במשחקים הקודמים?). עצוב, אולם קשה לומר ששיבק השאיר שחקנים טובים יותר בבית.
***
מכבי תל אביב לימדה את הכדורסל הישראלי כי שם המשחק הוא הצלחות אינסטנט. מרבית הקבוצות בארץ יישרו בדור האחרון קו. הן הפכו חסרות סבלנות כלפי תהליכים ארוכי-טווח, החלו לפטר מאמנים בקצב של אחד לעשרה מחזורים ולייבא מושיעים מאמריקה לפי קילו. הן חדלו מלהעניק הזדמנויות לכדורסלן הישראלי, מלאפשר לו מרווח של טעויות. בצדק אמר מוטי דניאל לפני כמה ימים שאין היום סיכוי לשחקן צעיר שמסיים גיל נוער אם לא סומן מראש כעילוי לקבל זמן פרקט בליגת העל. הקבוצות בישראל פועלות בשנים האלה נגד האינטרס של עצמן פיתוח כישרונות תוצרת בית וקטיעת התלות בשחקני חיזוק שכירי-חרב.
פעם זה היה אחרת. ולכן עד לא מזמן גדלו כאן שחקני כדורסל. לא כולם היו כוכבי-על, אבל הם לפחות היו תחרותיים. סגל נבחרת ישראל ליורובאסקט 99' כלל שמות כמו קטש, שפר, הנפלד, דניאל, גודס, תורג'מן, אמסלם, שלף ושטיינהאוור. הסגל סיים במקום ה-12 מתוך 16. לעומת הסגל הנוכחי, זו נבחרת חלומות.
שחקנים לא יכולים להתפתח במציאות שכזו. התוצאה היא קריסת הנבחרות הצעירות, כמעט בכל הגילאים ובכל הרמות. ההצלחה של עומרי כספי ב-NBA סימאה את עיניהם של חובבי הכדורסל. התחושה הייתה שהכדורסל שלנו הולך למקום טוב יותר. בפועל, הריקבון פשה ביסודות הענף.
העניין האחר הוא שבישראל נעלמה פונקציית המאמן-מחנך. לא רק שבישראל גדלים מעט כישרונות גם אלו שכן צולחים, איכשהו, את מסלול המכשולים הקרוי גיל נוער, ונותרים בחיים ועם מינימום פציעות לאחר מאות משחקים חסרי תכלית במסגרת התיכון המקומי או במסגרת המועדון אליו הם משתייכים, לא זוכים לליווי מקצועי אישי ברמה גבוהה מספיק.
אין בישראל כמעט אנשי מקצוע שיודעים לעבוד עם שחקנים צעירים. אין בכלל אנשי מקצוע שמסוגלים לעבוד עם שחקנים גבוהים, דבר שמצריך ידע ייחודי. וכך במשך דור שלם התמסמסו שמות רבים והתפוגגו מהענף. כיצד ייתכן שמדינה שגידלה לאורך ההיסטוריה שלה בקושי עשרה שחקנים מעל גובה של 2.10 מ' מרשה לעצמה לוותר על בחור כמו רוברט רות'בארט?
לפני כמה שנים החליטו ראשי איגוד הכדורעף לבצע רפורמה בכדורעף הנשים. לשם כך הנחיתו בישראל את אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום, אריה זלינגר. אולי הגיע הזמן שגם באיגוד הכדורסל יתעוררו, יכניסו את היד לכיס ויביאו הנה כמה אנשי מקצוע מארה"ב, ליטא או קרואטיה. האקדמיה שהוקמה היא צעד מבורך, אבל היא לא מספיקה. הכדורסל הישראלי צריך לחזור ליסודות. זה כנראה לא ממש יעזור לנו ביורובאסקט 2013 או 2015, אבל עם הרבה סבלנות ועבודה קשה אולי נוכל בעוד עשר שנים לראות סנטר אמיתי בחמישייה של הנבחרת. נראה לי שהפיק אנד רול הזה קצת מיצה את עצמו.
