בקיץ 2001 עולם הספורט המנומנם בדרך כלל של ליכטנשטיין, זה שמתמקד בעיקר בענפי חורף, התעורר לסערה דווקא מכיוון הכדורגל. החלוץ מריו פריק העדיף את משחק הפלייאוף של קבוצתו האיטלקית ארצו, על פני ההתמודדות של נבחרתו נגד ישראל במוקדמות יורו 2002 והמאמן הגרמני רלף לוזה רתח.
פריק התייצב בכל פעם שנקרא למדים הלאומיים של אחת מנמושות היבשת. הוא מעולם לא הרגיש ששיתוף פעולה עם כדורגלנים חובבים תפחית מכבודו ותמיד התגאה ללבוש את חולצת נבחרתו, אבל הפעם קיווה שבליכטנשטיין ילכו לקראתו. ארצו החזיקה אז בהזדמנות פז להעפיל לסרייה B והחלוץ אף קיבל את ברכת הדרך של יו"ר ההתאחדות של מולדתו לשחק איתה ולהחמיץ את המשחק נגד ישראל. אבל המאמן לוזה לא היה מוכן לשמוע. פריק הכאוב החליט להישאר באיטליה והודיע: אני עם הנבחרת גמרתי.
הרומן של מריו פריק עם נבחרת ישראל לא נגמר כאן, אבל על זה בהמשך. כעת אין זמן טוב יותר מזה כדי לטפוח על השכם של מי שעשה קריירה יפה ככדורגלן ברמה הקבוצתית, אבל לא הפסיק להפסיד ברמה הלאומית. מי שהובס והושפל עם נבחרת ליכטנשטיין, אבל תמיד נהנה ללבוש את חולצתה. הכדורגלן שבפעם היחידה שביקש שהכדורגל המקומי יחזיר לו, פגש במאמן עקשן והסתכסך איתו, אבל בשם האהבה לנבחרת בלע את הגאווה וחזר אליה מפרישה. לפני כשלושה שבועות הוא רשם את ההופעה ה-100 במדים הלאומיים, תנו למריו פריק מחיאות כפיים.
פריק היה הכדורגלן המקצועני הראשון מליכטנשטיין. הוא שיחק בסט. גאלן, פ.צ באזל ופ.צ ציריך השוויצריות ובשנת 2000/1 הפך לשחקן הראשון אי פעם ממולדתו שמשחק באיטליה כשחתם בארצו מהליגה השלישית. 16 שערים ב-23 משחקים סיפקו את ההוכחה שמקומו של החלוץ בליגה גבוהה יותר והוא הגשים חלום וחתם בהלאס ורונה מהסרייה A, שם שיתף פעולה עם שחקנים כמו רוסלאן ניגמטולין, מאסימו אודו, דריו דאינלי, מרקו קאסטי, מאורו קאמורנסי, אלברטו ג'ילרדינו ואדריאן מוטו.
מאוחר יותר נמכר לטרנאנה מהסרייה B והחל להפציץ. הוא הפך לשחקן הבולט בחלק הקדמי של הקבוצה מאומבריה, כבש 44 שערים ב-133 הופעות ודווקא אחרי שזו ירדה לליגה השלישית ולמרות שהיה כבר בן 32, נמכר לסיינה מהליגה הראשונה תמורת 500 אלף יורו. אחרי שלוש שנים במדים השחורים-לבנים של סיינה חזר לסט. גאלן השוויצרית ובהמשך עבר לגרסהופרס. את מהלך הקריירה היפה הזאת המשיכו ללוות גם ההופעות בנבחרת ליכטנשטיין. הוא לא היה צריך את זה, אבל הוא רצה.
הפרישה של מריו פריק מהנבחרת אחרי אותו סכסוך עם המאמן הגרמני לוזה, החזיקה מעמד 14 חודשים וחמישה משחקים. החלוץ יכול היה לשכוח מההשפלות הקבועות וההפסדים הגבוהים, לפסוח על האפשרות הלא אטרקטיבית לשתף פעולה עם שחקנים שרובם ככולם חובבנים ולהמשיך לרחוץ בבריכת הכוכבים של הליגה האיטלקית, אבל לא היה מוכן לוותר. הוא מעולם לא הסתיר כמה הוא אוהב לייצג את ליכטנשטיין, יהיה ההפסד התורן גבוה אשר יהיה.
אחרי הכל, נבחרת ליכטנשטיין בלי מריו פריק היא לא נבחרת ליכטנשטיין וכנראה שהוא מבין זאת בעצמו. משחק הבכורה שלו במדים היה המשחק החמישי של ליכטנשטיין בסך הכל הפסד 2:0 לאסטוניה באוקטובר 1993. קרוב ל-18 שנה מאוחר יותר הוא עדיין כאן, ממשיך לקשט את חלון הראווה הרעוע של הכדורגל בארצו.
מאז המשחק הראשון שלה - הפסד 1:0 לשוויץ במשחק ידידות ב-1982 ועד היום - ליכטנשטיין קיימה 124 משחקים והפסידה ב-102 מהם. יחס השערים שלה עומד במשחקים הללו על 372:54. היא ספגה תשיעיות, שמיניות ושביעיות, הובסה פעם 11:1 על ידי מקדוניה הבינונית והיא הנבחרת היחידה אי פעם שהפסידה לסן מרינו במשחק רשמי. מריו פריק כמעט תמיד היה שם. הרי הוא שיחק ב-100 מאותם 124 משחקים.
החלוץ הבקיע ב-1:2 על אזרבייג'אן במוקדמות יורו 2000 - הניצחון הראשון של הנבחרת הזעירה במסגרת רשמית ועשה את זה גם בניצחון הגדול בתולדות נבחרתו, 0:4 על לוקסמבורג במוקדמות מונדיאל 2006. הוא כבש את שער היחיד ב-0:1 על לטביה במוקדמות יורו 2008 - הניצחון היחיד בהיסטוריה של ליכטנשטיין על נבחרת שהעפילה בעבר לטורניר גדול ועשה את זה גם ב-0:3 על איסלנד באותו קמפיין אחד מהניצחונות הגדולים בהיסטוריה של הנבחרת הזעירה.
הוא גם היה שם בהפסדים הגבוהים, כשליכטנשטיין ספגה שמיניות מרומניה ופורטוגל, כשהיא הובסה 6:0 על ידי אוסטריה וכשהפסידה לאיי פארו מולה קיוותה להשיג תוצאה טובה. ולמרות ההפצצות הכבדות שספגה נבחרתו, כשסיפר לא מזמן על הרגעים שעיצבו את הקריירה שלו, אמר: "הרגע המביך בקריירה שלי היה בשנת 2000. שיחקנו נגד ישראל ואחרי 15 שניות פיגרנו 1:0".
הסיפור של פריק על אותו שער מהיר של אלון מזרחי והפסד 2:0 באצטדיון רמת גן, היה חלק מלא מעט ראיונות שהוא נתן בחודשים האחרונים, כשהתקשורת בשוויץ, בליכטנשטיין וגם במקומות אחרים באירופה, דאגו לציין בהבלטה שהוא הגיע ל-100 הופעות בינלאומיות.
"שיחקתי באיטליה ובצמרת הליגה השוויצרית והרגשתי את הלחץ במשך 10 שנים", הוא הוסיף, "ישבתי באוטובוס של סיינה אחרי אחד מההפסדים והאוהדים שלנו זרקו עלינו אבנים. בליכטנשטיין אין לחץ. אף אחד מעולם לא עצר אותי ברחוב וביקש חתימה. הנבחרת חשובה לי ואני לא פוסל את האפשרות לשחק במדיה גם בקמפיין הבא".
בקמפיין הבא? בשבוע הבא מריו פריק יחגוג יום הולדת 37. היום הוא כבר משחק בליגה השלישית בשוויץ והוא הרבה מעבר לשיאו. אבל אחרי 100 משחקים, עמידה איתנה בפני מתקפות של נבחרות כמו ספרד וגרמניה ומפעל חיים שנקרא "נבחרת ליכטנשטיין", גם לו קשה להיפרד.
* המדור "סיפורי הפרברים" יוצא לחופש של חודש וחצי
