נחש ארסן

גביע הליגה הוא תואר זניח ולא חשוב לקבוצות הבכירות בפרמיירליג. ובכל זאת, מאז שארסנל הפסידה בגמר 2:1 לבירמינגהאם ב-27 בפברואר לאחר טעות קשה של וויטק שצ'סני, היא השיגה שני ניצחונות ליגה בלבד ב-13 משחקים. הראשון היה 1:3 מול בלקפול האומללה, והשני 0:1 דווקא מול מנצ'סטר יונייטד.

ארסנל נמצאת במשבר קשה. כפי הנראה, זהו המשבר הקשה ביותר בו היה המועדון ב-15 שנותיו של ארסן ונגר על הקווים בהייבורי ואחר כך באצטדיון האמירויות. ארבעת הימים הקרובים יהיו קריטיים במיוחד לתותחנים, ולאחריהם כבר אפשר יהיה לדעת האם תם עידן בכדורגל האנגלי. כמובן שמפגש החוץ מול מנצ'סטר יונייטד ועוד באולד טראפורד הוא תמיד צומת קריטי בעונה, אך צומת לא פחות חשוב בעונה של ארסנל יהיה דווקא ביום רביעי, מועד סגירת חלון ההעברות באירופה.

יכול להיות שביום חמישי בבוקר יתעוררו כל האנשים שהקבוצה הזו כל כך יקרה לליבם עם ההבנה העמוקה והסופית שזהו, נגמרה להם הקבוצה. נגמר הכיף. מישהו שמט את השטיח האדום מתחת לדבר הזה שאנחנו כל כך אוהבים ושהרגיל אותנו לטוב ושמעכשיו נצטרך להתרגל לקבוצת אמצע טבלה ומטה.

יודע? לא יודע

השאלה שחוזרת על עצמה בשבועות האחרונים בתקשורת הבריטית מגיעה כפרפרזה לשלט הישן נושן ביציעי הייבורי והאמירויות, בו נכתב: "arsene knows". הדיון כולו נסוב סביב השאלה האם ארסן ונגר באמת יודע מה שהוא עושה והוא תמיד צודק. בשלב זה של העונה ואחרי כל כך הרבה כישלונות בעונות האחרונות, נראה שאין שום שאלה. אפשר לומר כמעט בוודאות שארסן לא יודע. או לפחות ידע ואיבד את התשוקה והדרך וזנח אותם לטובת העקשנות והנרגנות שלו.

יש שתי תמונות שלא יוצאות לי מהראש לגבי ונגר ומעוררת בי רגש עצום. אחת היא זו בה הוא יושב עם הרגליים על הדשא כשכל גופו נתמך ברגליו וראשו בין ידיו. זה היה בריבוק סטאדיום לאחר שארסנל הפסידה 2:1 לבולטון משער של תמיר כהן והפכה באופן רשמי לקבוצה פאתטית. התמונה השנייה לקוחה מהעונה, בה ונגר תופס את ראשו בשתי ידיו, כשגשם מרטיב את שערו בהפסד 2:0 לליברפול. משחק בו החליט לפתוח בהרכב עם סמיר נאסרי, לאחר שהיה ברור שהוא עובר למנצ'סטר סיטי וכשברקע האוהדים כבר ממציאים לו שיר שנאה, אותו יש לומר הוא הרוויח ביושר. שתי התמונות משדרות חוסר אונים ואומללות שמספרים את כל הסיפור. האיש פשוט גמר את הסוס ואיבד כיוון.

הרי היה זה הוא שלפני כמה שבועות אמר ביהירות אופיינית: "אני לא מאמין שנאבד את נאסרי ופברגאס. לא אחד מהם ובטח שלא את שניהם. איך בדיוק נוכל לשכנע אנשים שאנחנו קבוצה עם יומרות כשאנחנו מוותרים על שניים מהכוכבים הכי גדולים שלנו?". נו, אז עברו כמה שבועות ושניהם כבר בקבוצות אחרות. אחד (נאסרי) בגלל חמדנות גרידא, כפי שהיטיב להגדיר זאת הארי רדנאפ, והשני (פברגאס) כיוון שהבין שהוא לא מספיק טוב ובטח לא מספיק מנהיג כדי להוביל קבוצת צמרת אירופית והוא יהיה הרבה יותר טוב ככינור שני לאינייסטה, צ'אבי ומסי.

עכשיו ונגר עסוק בעיקר במסע הסברה, שנתמך היטב באתר הרשמי של המועדון שכבר הפך יותר לאתר הרשמי של הצרפתי עצמו, ומתחיל להזכיר בטרמינולוגיה שלו מנג'ר אחר סיפר סיפורים יפים על סבלנות ועל חוסר מזל, ובאותו הזמן הוריד שתי קבוצות לצ'מפיונשיפ שנה אחר שנה.

הדוגמה שמראה יותר מכל עד כמה הפך הצרפתי ללא רלוונטי, היא הפרגון שהגיע מכיוונו של אלכס פרגוסון, שאמר ש"מה שעשה ונגר לארסנל, לא עשה אף מנג'ר לפניו בתולדות המועדון ושכל מי שקורא להחלפתו לא מבין על מה הוא מדבר". מי כמו פרגי הבין שהאויב כבר לא מפחיד, אלא זקוק לרחמים. איפה הימים בהם השניים היו עוקצים אחד את השני בכל מסיבת עיתונאים, לא לוחצים ידיים לפני משחקים ומפעילים מלחמה פסיכולוגית? השנאה שהייתה בין השניים הרי יכולה לשאיר אבק ליריבות שיש היום בין ברצלונה לז'וזה מוריניו וריאל מדריד. אבל לפרגוסון אין שום צורך בכך היום. הוא שומר את הכוחות הללו למפגשים מול צ'לסי, ליברפול ומנצ'סטר סיטי. כי בזמן שהן רכשו ורכשו, ונגר נאבק עם מכבי חיפה על ג'ואל קמפבל.

אחרי הכישלון של העונה שעברה, היה ברור שארסנל חייבת לעבור מהפך ושאין מנוס מלהוציא הרבה כסף כדי לחזק את הקבוצה בכמה שחקנים ותיקים ואיכותיים במיוחד. אלא שוונגר צירף שחקן אחד משמעותי ודי קפריזי בדמותו של ז'רביניו ואת כל שאר יהבו שם על שחקנים צעירים, כשבינתיים ארבעה שחקנים בורחים. כרגיל. אין ספק שתאוריית הקונספירציה שאומרת שוונגר לא משקיע אף פעם ברכש כדי שלא יואשם לאחר מכן בכישלון, לא נראתה נכונה יותר מעולם.

אתה כבר ממש יכול לראות את התמונה שלו מתראיין אחרי המשחק ומסביר את המחיר הכבד שארסנל משלמת על חוסר הניסיון, כאילו שהוא רק פרשן מהצד ולא האיש שאחראי על כך יותר מכל אחד אחר. הרי הוא זה שהפך את הקבוצה לאייאקס של אחרי חוק הבוסמן: חממה לגידול כישרונות צעירים במטרה למכור אותם לקבוצות הגדולות של אירופה.

הקיץ העלוב של ארסנל מצביע יותר טוב מכל דבר על אובדן הדרך והכיוון של ונגר. כאמור, הוא פשוט נרדם לאורך כל הקיץ ולא צירף כמעט אף שחקן משמעותי, על אף שהיה ברור ששניים מהשחקנים הכי חשובים של הקבוצה בדרך החוצה. ונגר פשוט עצם עיניים והיה בטוח שהכל יסתדר מעצמו כמו באיזו נוסחת פלאים. הוא איבד את הדרך ובעיקר את הרצון והתשוקה, שמולידים מדיניות אגרסיבית והתקפית בשוק ההעברות. המדיניות היחידה איתה אפשר לרכוש שחקנים היום.

זה אותו ונגר בדיוק שהביא את תיירי הנרי כחלוץ די כושל ביובנטוס והפך אותו לשחקן הטוב בעולם. גם פטריק ויירה הגיע ממילאן כשחקן שחימם את קצה הספסל ושינה אולי את כל תפיסת הקשר האחורי בכדורגל העולמי. זו אותה קבוצה ואותו מאמן שהוביל אותה בעונת 2003/4 לאליפות הירואית מבלי להפסיד אפילו במשחק אחד כשאת הרכבה מעטרים שחקנים כמו הנרי, ויירה, ברגקאמפ, אשלי קול, להמאן, קיאון, אדמס, ליונברג ופירס.

היום ארסנל מורכבת משמות מוזרים וילדים אלמוניים כמו עמנואל פרימפונג (מוכשר, אך אלים), הנרי לנסברי ואיגנסי מיקל במשחק מול ליברפול. שלא לדבר על השארתם בסגל של אנדריי ארשבין, שעושה טובה שהוא משחק, תומאס רוזיצקי, שכבר נמצא בערך חמש שנים מעבר לשיא וניקלאס בנדטנר, עליו חבל להרחיב. למעשה, השחקנים היחידים שמעוררים עוד איזה שהוא רגש של חיבה בקבוצה הם תיאו וולקוט חסר היציבות, רובין ואן פרסי וג'ק ווילשר הצעיר. שאר השחקנים נעים על הגבול שבין אנונימיות מוחלטת לחוסר כישרון.

בחייו של אוהד כדורגל יש כמה שלבים. לא ברור באמת מתי שלב אחד נגמר, מתי אחר מגיע ואם השלב הקודם עשוי לחזור. מה שבטוח הוא שכל אחד מהם כואב. בחודשים האחרונים ארסנל גורמת לרוב מי שאוהב אותה בעיקר לתחושות ציניות, שנאה ורצון עז לראות אותה נכשלת ומפסידה. מודה שקפצתי משמחה בשער של לואיס סוארס והתאכזבתי כשוולקוט כבש את השער שסידר עונה נוספת בליגת האלופות, ה-14 ברציפות. בעיקר כי הרגשתי שזה מגיע להם, בעיקר לו, כלומר לארסן ונגר. מגיע להם להיכשל ומגיע לו שכל הקהל והתקשורת יפנו לו את הגב וינעצו שם את הסכין הכי חדה שיש.

השלב הנוכחי כולל כניסה לכל אתרי הספורט באנגליה כדבר ראשון בכל בוקר ובערך כל חצי שעה במהלך היום. זאת בניסיון לשאוב כל רסיס מידע וכל שמועה קטנה. אולי בכל זאת נקבל איזו בשורה חיובית, איזה ניצוץ של תקווה מהחתמה משמעותית. אולי הכל באמת איזו הרדמה מכוונת של ונגר, שרק מנסה להוריד את המחיר באיו עסקת ענק. הוא הרי אמר שחייבים לצרף כמה שחקנים מנוסים, אחרי שכל הקהל שר לו כבר במשך חודשים להוציא קצת כסף מזו... אבל כלום לא קורה והקיץ הארוך רק הולך ונגמר ואיתו גם העניין. נראה שהשלב הבא הוא שלב האדישות. זה כבר באמת נורא.

כדורגל אנגלי בוואלה! ספורט

פרגוסון מגלה רחמים על ונגר וארסנל