בובה של ליגה

עוד לקראת תחילת ליגה העל:

שחקני ליגת העל מצטרפים למחאת האוהלים

כל הקבוצות, כל הניתוחים, רק אנשי מקצוע

אייל גולסה פותח את הלב לקראת העונה החדשה

מהארן לאלה פותח את הפה לקראת העונה החדשה

אליניב ברדה הבטיח שהוא לא יחגוג אם יכבוש מול מכבי חיפה, אבל אחרי השער המצוין שכבש הוא לא הצליח להסתיר כמה הוא שמח ומסופק. ראו שהוא נחוש במיוחד, מלא מוטיבציה ורצון להוכיח, כאילו מדובר במאבק לא רק על מקום בליגת האלופות, אלא על התדמית שלו ושל הליגה הבלגית בעיני הציבור הישראלי. ברדה הרגיש שהוא לא מייצג רק את גנק, אלא בכלל את כל השגרירים הישראלים באירופה, שלפעמים נהוג ללגלג עליהם ולהטיל ספק בבחירה שלהם. לברדה, שלאחרונה הפך קצת את היוצרות והחל לשמש כשגריר בלגיה בישראל והסניגור הכי נאמן של הכדורגל הבלגי, היה חשוב להוכיח את מה שהוא טוען שנים: בבלגיה הכדורגל טוב יותר ומקצועני יותר, ומי שיכול לעזוב את ישראל, מומלץ שיעשה זאת בהקדם. כמה נחמד שעידן ורד ואייל גולסה היו שם כדי לתת קונטרה. גם פה לא רע.

היה תענוג לראות ביום רביעי את הצמד הנפלא של מכבי חיפה, ורד וגולסה, שפשוט התעללו בהגנה של אלופת בלגיה והפגינו עליונות ברורה על הגנקים. אז יכול להיות שברדה צודק – ואכן בבלגיה המתקנים טובים יותר, והאצטדיונים מטופחים יותר, והאימונים מקצועיים יותר, והיחס לכדורגל תרבותי יותר – אבל בסופו של דבר על המגרש ברמת גן ראו שני צברים - לא חסונים במיוחד, שכנראה גם להם יש את אותו שריר ישראלי קצר – והם פשוט האפילו על כל התרבות הבלגית בזכות כישרון גדול לכדורגל. הרי גם בגנק, חשוב להזכיר, השחקן הכי טוב על הדשא היה ישראלי, ועדיין הוא לא הספיק. ספק אם מכבי חיפה תצליח להעפיל לליגת האלופות, אבל גם ככה ברדה, ורד וגולסה היו חלק מהשבוע המצוין שעבר על הכדורגל הישראלי, אותו ענף חבוט ומושמץ, שמתכונן לעוד עונה.

אם יש משהו שמצליח להמחיש במדויק את היחס האמביוולנטי שלנו כלפי הליגה, זו "בובה של לילה". אנחנו יודעים בדיוק את מעמדה של הליגה ביחס לאירופה, אנחנו מבינים בדיוק את המשמעות של כל החוליים שלה, ועדיין כיף לרדת עליה ולקטול אותה, כיף להלעיג אותה ולהפוך אותה לקריקטורה, וזה מתגלה כהנאה גדולה. אין סודות, אין ניסיון לצבוע את המציאות בוורוד, זה מה יש. פרשנים מרגיזים, עסקנים מגוחכים, כדורגלנים עם אגו טריפ, וזה בסדר. הכל בכיף. העובדה ש"בובה של לילה" לא מנסה להסתיר את הבעיות של הענף, מגבירה את התחושה שבבסיס של התוכנית (וגם שלנו) עומדת אהבה גדולה לכדורגל, עם התייחסות להארד קור של הליגה והבנה של כל הדקויות שלה. זה התחיל בחיקוי גדול של יעקב בוזגלו, נמשך באלי יצפאן שחוזר להיות מופרע בתפקיד דן אדלר, ופתאום כל הריקבון הזה שוב מתגלה כחינני. איזה כיף שהליגה חוזרת.

גם הקרב בין ריאל מדריד לברצלונה, באופן מוזר למדי, הגביר את הגעגוע לכדורגל הישראלי. הסופר קופה הספרדי סיפק שתי הצגות כדורגל מופלאות - עם תשעה שערים בארבעה ימים, עם קצב מטורף ואיכויות מקצועיות חלומיות – וגם אם ברור שאנחנו רחוקים שנות אור מהכדורגל המשובח הזה, צמד המשחקים בין בארסה לריאל הזכיר שהבסיס להנאה מכדורגל הוא לא רק בכדורגל עצמו. לפעמים ההנאה מגיעה מהיריבות הגדולה, מהמסורת הארוכה, מהאינטנסיביות המיוחדת ומכל שאר האלמנטים שאפשר למצוא רק במקום אחד: המפגשים המקומיים. מונדיאל זה חגיגה, הצ'מפיונס ליג זה תענוג, אבל אין כמו הליגה. איזה כיף שהליגה חוזרת.

מי שהשלימה את החגיגה של הכדורגל הישראלי הייתה מכבי תל אביב, עם ניצחון ענק על פנאתינייקוס, בעוד ערב מלא בגאווה. כן, גאווה. למה לא? תהיו גאים, זאת לא בושה, מותר לכם. קבוצה אירופאית עם תקציב מכובד ומסורת ארוכה באירופה הגיעה לבלומפילד, וספגה שלישייה מחבורה ישראלית צעירה ואלמונית. מבחינת מכבי תל אביב, מה שיכול לעודד את אוהדיה זה לאו דווקא היכולת. הרי היוונים יכלו להבקיע שניים או שלושה שערים בפתיחה, והבעיות בהגנה הצהובה עדיין בולטות, אבל יפה היה לראות איך בשריקת הסיום כל השחקנים של איוניר פשוט נפלו מהרגליים וקרסו על הדשא עם שרירים מתוחים, אחרי שבמשך 90 דקות השקיעו את כל האנרגיות שאין להם. והנה, לא רק יכולת, אלא גם נחישות ומסירות. יכול להיות שלא הכל גרוע פה?

בסופו של דבר, כל המהות של הכדורגל הישראלי מתגלמת באלירן עטר, הערס האולטימטיבי. זה המניירות של הכוכב, שלפעמים נראות מגוחכות על מגרשים באשקלון. זה הקעקועים על הרגל, שמשדרים חוסר מקצוענות. זו עצלנות על הדשא וחוסר מחויבות הגנתית, זה חוסר היכולת ללמוד לבעוט בשמאל, זו שחצנות שלפעמים מתבטאת בעקבים מיותרים, זה אנוכיות ואגוצנטריות ותנועות ידיים שמזכירות את נמני, זה הריצה אחרי כיבוש השער דווקא לעבר פיני שרון. הוא מרוויח קצת יותר מדי, לפעמים קצת מתנשא מדי על הצעירים, אבל בדיוק כמו הכדורגל הישראלי – הוא בכל פעם סותם לך את הפה. אתה יכול להמשיך להתלונן, לפעמים אפילו לסלוד, אבל אז כובש צמד. עטר מראה שמאחורי הפרחחים של ליגת העל מסתתר כישרון גדול. למרות כל הבעיות, אני פשוט אוהב אותו.