אפשר גם אחרת

לפני שנכנסים לדיכאון מארבעת השערים שספגה הנבחרת, חייבים לזכור דבר חשוב – ישראל פגשה שניים משחקני ההתקפה הטובים בעולם. ליוון אין שחקן עם היכולות הטכניות והמהירות של ז'רביניו או חלוץ עם העוצמות של דרוגבה. אין לה גם שום דבר שמתקרב לזה. למעשה, ההתקפה היא נקודת התורפה הגדולה של היוונים. סמראס נמצא בירידה ולא מאיים כבעבר, ניניס ופטפצידיס מוכשרים, אבל צעירים מאוד ולאור המצוקה, נאלץ פרננדו סנטוס לקרוא לדגל את ליברופולוס בן ה-36. כלומר, בשורה התחתונה, אין ממה לפחד ואין ממי להסתגר. ישראל חייבת לשחק עם רביעייה אחורית. אגב, המשחק מול חוף השנהב היה השלישי ברציפות בו לואיס פרננדז עולה עם ארבעה שחקני הגנה וטוב שהוא זנח את שיטת שלושת הבלמים.

מול יוון, מילות המפתח יהיו פיזיות ואגרסיביות. הציוות הנכון יהיה של שחקנים לוחמניים ולאו דווקא מגנים התקפיים. לכן היינו רוצה לראות בהרכב את דקל קינן, שמגיע מליגה שכולה מאבקי אוויר וכדורגל חזק. דודו אוואט (לא אשם בשערים) הוא כמובן באנקר מוחלט, גם טל בן חיים, שפשוט נראה שחקן אחר בזכות העובדה ששב לפעילות סדירה בפורטסמות אחרי חצי שנה. בעמדת המגן הימני יש לפרננדז המון מקום לתמרון. נכון, השיבוץ של אלמוג כהן היה הזוי ואולי קצת מיותר, אבל לצרפתי יש לוקסוס לבחור בין בונדר, שפונגין ואפילו משומר. עמדת המגן השמאלי בעייתית יותר. דדי בן דיין נראה כבד, הצד ההגנתי מעולם לא בלט אצלו והתרומה להתקפה הייתה מינורית ולא מדויקת. אמרנו כבר שהולכים על אגרסיביות ולכן הדרך סלולה לרמי גרשון. רק שיהיה בריא.

האכזבה האמיתית של המשחק. הכדורגל של הנבחרת היה תקוע, המשחק לא זרם והמרחקים בין השחקנים היו גדולים מדי. למשל, איבוד הכדור של זהבי הוביל לשער קל שקבע 0:2, החלוצים חמד וברדה נאלצו לרדת לאזור קו מחצית המגרש כדי לקבל כדורים וכך אתה תלוי במצבים נייחים כדי להגיע למצב של סיכון השער. המצב השתפר במחצית השנייה, גם בגלל שהפילים הורידו הילוך בהגנה, אבל גם בגלל כניסתם של שחקנים בעלי אופי התקפי יותר שעשו קצת בלגאן.

פרננדז ניסה המון ציוותים בקישור וכמה שיטות משחק: הוא התחיל ב-4-4-2 קלאסי (ומאוד דפנסיבי), עבר במחצית השנייה ל-4-2-3-1 ועם שחקנים יותר התקפיים בכנף שנכנסו בשלב מאוחר, השיטה הופכת ל-4-3-3. למעשה, כמעט כל שחקני הקישור ששותפו נוסו במגוון תפקידים, החליפו צדדים והכל במטרה להגיע לשילוב המנצח. לבלבל את האויב? שטויות, התברכנו בשחקנים מגוונים שיכולים למלא כמה תפקידים ואין שום פסול בשינויים פנימיים תוך כדי משחק.

על רקע אותם שינויים, בלטו שתי נקודות: ראשית, העליונות של בירם כיאל עם משחק נקי, חזק וחכם. בדיוק כמו בסלטיק, כיאל חילץ כדורי (וניסה להוציא את הנבחרת קדימה עם טכניקה גבוהה וראיית משחק. כשכיאל נפצע בדקה ה-40, מרכז השדה של ישראל התפרק. זה גם היה ההבדל בין 0:0 ל-2:0 בהפסקה. מול יוון, כיאל חייב להיות בהרכב.

שנית, תאמינו או לא, ישראל יכולה לשחק ללא יוסי בניון – וזו אולי הבשורה הכי גדולה מהקמפיין הזה – ייגמר איך שייגמר. הגיע הזמן לשבור את הסטיגמה הכי שחוקה כאן. דווקא בתוך כל הבלגאן של הדקות האחרונות בז'נבה, אפשר היה לראות שחקנים שלוקחים על עצמם את המשחק, שחקני הכרעה שיכולים לעשות את ההבדל בפעולה אישית מבריקה. שחקנים כמו רפאלוב, מליקסון ושכטר. אל תבינו לא נכון, בניון נפלא, יש לו חשיבות עצומה בפן המנטאלי, ההרתעתי וכמובן מבחינת היכולת, אבל היי, בואו נפנים שהתלות בו נגמרה. אם נצטרך, אפשר גם בלעדיו.

פעם, ממש לא מזמן, אמרו שאין חלוצים ישראלים. שלא גדלים פה סקוררים כמו פעם. אברהם גרנט ודרור קשטן שברו את הראש לגבי איוש החוד, לפרננדז יש כאב ראש מסוג אחר. המבחר שלו עצום: שכטר, שהר, ברדה וחמד שיחקו מול חוף השנהב, דמארי החולה נעדר ועוד לא דיברנו על מפציצים כמו קולאוטי, עטר, בן חיים ואפילו בן בסט ותמוז. בעצם, עזבו אתכם כאב ראש. הסיטואציה הזו היא תענוג צרוף. שנים חלמנו פה על קידום הכדורגלן והכדורגל הישראלי, על יציאה המונית לאירופה ועל מקצוענות. הגיוון המטורף בהתקפה רק ממחיש שמשהו כאן נעשה כמו שצריך.

ובחזרה למשחק. שכטר היה פנטסטי, חד, ערמומי, מחכה לטעות של היריב ויודע גם להעניש. ברגעים מסוימים, זה נראה בדיוק כמו שכטר של עונת הדאבל ומול ההגנה הכבדה של היוונים, הנוכחות שלו על המגרש הכרחית. שכטר, כמו שיבין גם מאמנו בקייזרסלאוטרן מרקו קורץ, הוא לא מספר 9 ולא יכול לשחק כחלוץ יחיד. האפקטיביות שלו עולה לצד שחקנים מסוגו ומול חוף השנהב, השילוב עם שהר (מצוין ומסוכן) היה נהדר. מי שקצת פחות מצא עצמו היה חמד, שבהיעדר אספקת כדורים נאלץ לא אחת לברוח לקו ושם הוא פשוט לא יכול לבוא לידי ביטוי.

במשחק המקביל שנערך בבוסניה, היוונים החזיקו כ-40 אחוז מהזמן בכדור בלבד, נראו קהים ואפורים, לא יזמו ומיעטו לסכן את השער. המשמעות ברורה: אפשר בהחלט לצפות מיוון להציג את הכדורגל המוכר שלה גם בבלומפילד. פרננדו סנטוס, שישמח לתיקו, ינסה להרגיע ולהאט את המשחק, לא לתת לישראל להשתולל. הפתרון של פרננדז צריך להיות כמה שיותר שחקני התקפה מהירים. אתם מדמיינים הרכב שכולל את שכטר, שהר, ברדה ובניון? תפסיקו לדמיין.

מקצועית, אני לא שותף למתקפה על פרננדז. במהלך התקופה שלו בארץ, הצרפתי לימד אותנו כמה דברים. למשל, שדלתות הנבחרת פתוחות בפני כל שחקן, גם אם הוא משחק בהפועל עכו. למשל, שסגל מורחב של 30-35 שחקנים זה מצב שיוצר תחרות בריאה ומקדם את השחקן, "אלמוני" ככל שיהיה. אז אולי הגיע הזמן שנלמד ממנו גם איך לקחת משחקי אימון בפרופורציות הנכונות. אין ספק, חוף השנהב היא לא היריבה המתאימה להתאמן לקראת נבחרת כמו יוון, אבל פרננדז לא זלזל בחשיבות המשחק. הוא הגיע עם הסגל החזק ביותר, ביצע כמו ניסויים והתאמות והפסיד. אבל האם אפשר באמת לדרוש ממנו לתרגל את ההרכב שיפתח מול יוון? האם אפשר לצפות ממנו לנחש מה יהיה מצבם הבריאותי/כושרם של השחקנים בעוד שלושה שבועות? ודאי שלא.

הבעיה עם פרננדז קשורה להתנהלות שלו מול העיתונאים. כבר שמונה שנים שהצרפתי מגיש את התכנית: "לואיס עולה להתקפה" ברדיו מונטה קרלו הנחשב. בתכנית, כשמה כן היא, הוא לא דופק חשבון לאף אחד. לפיכך, לא מובנת המלחמה המיותרת שלו עם הכתבים הישראלים. כאיש תקשורת, פרננדז צריך להבין שאף אחד לא חסין מביקורת, גם אם היא נוקבת או אפילו מוגזמת לטענתו. כמאמן לאומי, פרננדז צריך להבין שהוא חייב דין וחשבון לקהל. הוא איש ציבור שהציבור רוצה לשמוע את מוצא פיו וכשהוא שותק, הוא יורה לעצמו ברגל ולא מעניש אף כתב. החרמת מסיבת העיתונאים הייתה צעד מטופש, בדיוק כמו גם פרסום הציוצים ב"טוויטר" אחרי המשחק. עם כל הכבוד לרצון ההתאחדות להתקרב לקהל בעזרת רשתות חברתיות, זה לא צריך לבוא על חשבון קשר ישיר מול כלי התקשורת המובילים.

כן, זה היה בהחלט היה משחק רע ומאכזב, אבל ממש נמאס מהתייחסות צינית ו/או פוליטית לנבחרת. תשכחו ממונדיאל 70 או מדור הזהב של שנות ה-90. הנבחרת הנוכחית היא הטובה ביותר של ישראל בכל הזמנים. יש בה הכל. אופי, כישרון, שחקנים של עבודה קשה, עומק וגיוון. הדור הזה יוביל אותנו לטורניר גדול בשנים הקרובות, אבל זה יקרה רק בעזרת גישה קצת יותר חיובית כלפי המוסד הזה שנקרא נבחרת ישראל, שהפכנו כל כך ציניים וקרים אליו בשנים האחרונות. ניצחון על יוון יכול להיות צעד ראשון בכיוון אמון מחודש. שלא תטעו, ישראל עולה על יוון בכל עמדה. מהשוער, עד אחרון שחקני הספסל וכלה במאמן, בשגרירים ובאיכות הסגל. אז מה צריך לקרות פה בשני בספטמבר? הצגה. כי נמאס לנו להתאכזב. וממש נמאס לנו מהיוונים.