משפחת הכדורגל: הפועל קטמון

מימין לשמאל: גלעד מאירי בן 46, סאן בן ה-13, הילד של השכנים, אסתי מאירי בת 46, יונתן מאירי בן ה-13, יפתח מאירי בן ה-43 ודניאל מאירי בן 8 וחצי. כולם אוהדים של הפועל קטמון. יש גם את הבת, שירה מאירי בת ה-16, אבל היא לא בתמונה. שירה, דניאל ויונתן הם ילדיהם של גלעד ואסתי

גלעד מספר: "התחלתי לאהוב כדורגל לפני 40 שנה, וזגזגתי בין הפועל לבית"ר בלי להבין את המשמעות, עד ששאלתי את אבא שלי, שסיפר לי שהוא בגדול אדום. אחר כך בן דוד שלי דורון לקח אותי בפעם הראשונה למשחק. אפשר להגיד שאני האוהד הפחדן, זה שכל הזמן בטוח שנפסיד. אם אני קורה משהו שקשור לקבוצה, אני דואג. במשחקים עצמם, אני מצליח להירגע רק כששורקים לסיום. עם הילדים שלי, אגב, זה היה הרבה יותר קל, כי אני הייתי אחראי על החינוך שלהם, אז הם אדומים"

יפתח הוא אחיו הצעיר של גלעד והוא מגלה: "אני אוהד מגיל 6, באופן נאמן לביטוי 'מאז שאני זוכר את עצמי'. אני זוכר שההורים שלי לא הסכימו שאלך למשחקים, כי הם פחדו. למזלי, היה את בן הדוד שהיה לוקח אותנו למשחקים, והפכתי לאדום, גם בגלל אחי הגדול. אני גאה להגיד שאני מספיק מבוגר כדי לזכור משחקים של הפועל במגרש קטמון. אני הולך לכל משחק בית, לא משנה איפה משחקים, ואני תמיד נשאר אופטימי, ואף פעם לא הולך לפני הסוף. אני ממשיך להאמין, אפילו אם אנחנו בפיגור של שבעה שערים בתוספת זמן"

האחים מספרים שמשחקי הכדורגל של הפועל קטמון הם אולי הדבר היחיד שנעשה ביחד, בזמן הפנוי שלהם, מה שהופך את המשחקים לחוויה עם אווירה משפחתית. יש כמובן מקום קבוע לשבת בו, אלא שלאחרונה הם התחילו לעבור צד במחצית, כדי לשבת קרוב יותר לשער אליו קטמון תוקפת. יונתן הצעיר (בתמונה) אוהב לעמוד עם האולטראס, לשיר ולעודד. בכל הקשור למזון, הנקניקייה של טדי והקולה בלי גז מתפקדים כארוחה המסורתית

אחד האירועים החשובים בחייו של כל בחור צעיר הוא בר המצווה שלו. ובכן, זה של דניאל נפל על תאריך של מחזור שיכול היה להיות משחק העלייה של קטמון. מסיבת בר מצווה אי אפשר לשנות, ו"למזלם של האחים" הגנים האדומים לא איכזבו וקטמון פספסה את העלייה. שבוע מאוחר יותר נסעה המשפחה לחגוג את יום ההולדת ה-70 של הסבתא, אך ביום שלישי הודיעו האחים אחר כבוד שהם נוסעים לירושלים, והלכו לראות את קטמון חוגגת עלייה

גלעד הוא משורר וחוקר שירה, וערך את הספר שאפשר לראות בתמונה - קורה פנימית. מדובר באנתולוגיה של שירי כדורגל. הוא מספר: "ללכת לאיצטדיון זה לעשות וויתור על דברים אחרים, רוחניים ותרבותיים. אני בעצם מחליף עונג בעונג, למרות שעם קטמון זה להחלחיף עונג בכאב. זו שגרה בלתי מוסברת, מעין סאדו מאזו. אני גם נביא זעם, זה תפקידו של המשורר, והספר הזה, החיבור בין התרבות לכדורגל, הוא אחד הדברים שאני הכי גאה עליו"