לא בכדי בחר המגזין שוויצה אילוסטרייטה לעטר את עמוד השער שלו בתמונה של רוג'ר פדרר. המגזין, שעוסק לרוב בענייני בידור, יצא בפרויקט מיוחד לכבוד יום הולדתו ה-30 של השוויצרי, גדול הספורטאים שיצאו מהמדינה שלו אי פעם ולבטח אחד הגדולים בעולם בכל הזמנים.
בין הכתבות, הראיונות והתמונות מכל השנים הגדולות, התנוססו על פני שלושה עמודים תמונות של שלושת הטניסאים הטובים בעולם פרט לפדרר: נובאק דג'וקוביץ', רפאל נדאל ואנדי מארי. השלושה, כל אחד בדף נפרד, מחזיק שלט עם ברכה והקדשה אישית למאסטרו לרגל הגיעו לגיל 30.
נראה שהבחירה של המגזין בשלושת הטניסאים הללו הייתה בעיקר פופולארית ועל מנת למכור עיתונים, אך דומה שאין יותר מתאימים מהם להודות לרוג'ר פדרר. ספק רב אם מי מהם היה מגיע לרמה הנוכחית ולשיאים אליהם הגיע אלמלא RF והתמורה שחולל בעולם הטניס, אולי גם מהפכה (ברוח התקופה). מהפכה שבאה לידי ביטוי במישורים נוספים פרט לקפיצה המטאורית שביצעו כל יריביו כדי להדביק אותו. קפיצה שגרמה לשיפור משמעותי ברמת הטניס העולמי
בואו אחריי
"כולנו יודעים עד כמה טובים רוג'ר פדרר ורפאל נדאל ואיך הם תמיד יודעים להעלות את הרמה שלהם באירועים הגדולים והחשובים. הם תמיד מצליחים לשחק את הטניס הכי טוב שלהם כשהם מגיעים לחצי הגמר בטורניר גרנד סלאם. אני תמיד יודע שאם אני רוצה לנצח אחד מהם בחצי גמר או גמר של גרנד סלאם, אני חייב לשחק את הטניס הכי טוב שלי.
"בזכותם אני יודע שאני תמיד חייב להשתפר והם גרמו לי לעשות קפיצת מדרגה משמעותית. אין ספק שפדרר ונדאל עשו אותי שחקן טוב יותר". את המונולוג הזה ניפק לא אחר מאשר הטניסאי הטוב בעולם נובאק דג'וקוביץ', מעט לאחר שזכה בווימבלדון השנה. בנוסף, הודה נולה כי סבל מהרבה רגעי משבר במהלך הקריירה שלו בגלל השניים וטען כי יצא מהם מחוזק.
אין כמעט ספק שאם נדאל היה נשאל את אותה השאלה הוא היה משיב כי מה שהוא ופדרר היו בשביל דג'וקוביץ', היה השוויצרי בשבילו. כאן למעשה באה לידי ביטוי התמורה המשמעותית ביותר של המאסטרו לעולם הטניס והוא גרירת כל השחקנים לכדי משחק חסר נקודות תורפה והעלאת הרמה. במילים אחרות, בהחלט אפשר לומר כי לפדרר היה חלק משמעותי ביצירת המפלצת שנקראת רפאל נדאל. סביר להניח שהשור ממאיורקה היה דומיננטי על חימר גם בלי ההשפעה הזו, אבל העובדה שנדאל הפך לשחקן קרוב לשלמות על כל המשטחים נובעת בין היתר מהרדיפה שלו אחרי השוויצרי.
אם יש מישהו שמבין דבר או שניים ביריבות גדולה בעולם הטניס ויכול לספר על ההשפעות שנלוות לכך זה מאט קרונין. פרשן הטניס האמריקני של פוקס וערוץ הטניס פירסם השנה ספר שנקרא "ג'ון מקנרו, ביורן בורג ועונת הטניס הטובה אי פעם", בו חקר את היריבות הענקית בין השניים, שבאה לשיאה בשנת 1980.
"יריבויות תמיד היו הדלק המניע של הספורט", מנתח קרונין לוואלה! ספורט, "כל שחקן עם שאיפות וכלים להפוך לטניסאי הטוב בעולם תמיד יחפש דרכים לנצח ולהפתיע את זה שטוב ממנו. אין שום ספק שפדרר גרם לנדאל להפוך לשחקן הרבה יותר טוב. בגלל השוויצרי, נדאל שיפר את הבקהנד, הסרב ומשחק הרשת שלו בצורה משמעותית. אגב, נדאל גרם לדג'וקוביץ' לעשות בדיוק את אותו הדבר רק בנקודות התורפה שלו וגרם לו לשפר את הפורהנד שלו, את הסרב ובעיקר לקחת הרבה יותר סיכונים במשחק ממה שהיה לוקח בעבר".
נבוישה מנדראפה, פרשן הטניס של נובוסטי הסרבית, מתבונן דרך הפריזמה של דג'וקוביץ' ולא משוכנע שלפדרר הייתה השפעה עליו. "נובאק היה הופך אפילו גדול יותר ללא תקופת השלטון של פדרר", הוא אומר לוואלה! ספורט, "דג'וקוביץ' נולד להיות אלוף ופדרר רק עיכב מעט את הטיפוס שלו למקום הראשון. אני חושב שגם בלי פדרר היו לדג'וקוביץ' הרבה יריבים חזקים, שגרמו לו להתחזק כשחקן כמו נדאל, ניקולאי דוידנקו, דויד פרר, ג'יימס בלייק, אנדי רודיק ודויד נלבנדיאן".
"גרם לשינוי ללא היכר"
כשמסתכלים על הטניס של שנות ה-2000 לעומת זה של שנות ה-60, 70, 80 ואפילו 90 של המאה הקודמת, אפשר לראות שאין כמעט שום דמיון. לא בעוצמות, לא ביכולות הפיזיות והאקרובטיות שבאות לידי ביטוי ובטח לא במגוון החבטות העצום של השחקנים המובילים. אם בעבר היו שחקנים של טריק אחד או לחילופין כאלה שסבלו מליקוי אחד בולט ובכל זאת הצליחו להתברג לצמרת העולמית, נראה שהיום דבר כזה הוא כמעט בלתי אפשרי. גם כאן הרבה בזכות סגנון המשחק של פדרר, שפיתח לדרגת אומנות את מגוון החבטות שלו.
גם מאט קרונין סבור כך. "אין ספק שפדרר שינה את עולם הטניס לבלי היכר", הוא אומר, "הוא היה הראשון שהפך לשחקן פנומנלי בקנה מידה היסטורי ולטניסאי שזכה בכל ארבעת תארי הגרנד סלאם עם מעט מאוד חורים וליקויים במשחק שלו, כשבשיאו ממש היה בלתי אפשרי לזהות איזה שהן חולשות. פדרר פשוט היה החבילה המושלמת: מהירות, מגוון חבטות, פגישה מושלמת עם הכדור, יצירתיות, עוצמה אדירה כמעט בכל חבטה וביטחון עצמי שופע".
נבוישה מנדראפה חולק עליו גם כאן. "רוג'ר פדרר לא שינה את עולם הטניס, הוא רק עיצב אותו", הוא טוען, "היו אגדות כבר בעבר כמו פיט סמפראס, אנדרה אגאסי, בוריס בקר, סטפן אדברג, ג'ים קורייר, פאט קאש, איבן לנדל, יאניק נואה, ביורן בורג וג'ון מקנרו. פדרר פשוט המשיך את דור הזהב. הוא שלט לחלוטין בעולם הטניס לאורך קרוב לשבע שנים, אבל צריך לזכור שהיה לו רק יריב אחד בדמותו של נדאל, בעוד לכל שאר השמות שציינתי היו כמה יריבים".
אלוף וג'נטלמן
מעבר לכל דבר אחר, רוג'ר פדרר חולל שינוי מחודש גם באופי של שחקני הטניס והתדמית של הענף הלבן. אם בעבר ראינו יריבויות עקובות מדם בין בורג למקנרו או סמפראס ואגאסי, הרי שהיריבות בין פדרר לנדאל תמיד נעה על גרף שבין רצח על המגרש לדביקות מתקתקה מחוצה לו. רבים בחרו לבקר את זה וטענו שיש בחנופה הפומבית שלהם אחד כלפי השני הרבה צביעות. אחרים אמרו שזה פוגע קצת בריגוש שלהם מההתחרות בין שני הענקים. אבל מה שבטוח הוא שרוג'ר פדרר החזיר את רוח הג'נטלמניות למגרש.
השוויצרי, שבצעירותו היה פרא אדם ומתפרע מעצבים במהלך המשחק, הפך בבגרותו לספורטאי למופת, שמחבר אליו ולטניס בכלל אוהדים מכל הגילאים, המעמדות, המינים והצבעים. לעולם לא מתווכח עם שופטים, תמיד מכבד את היריבים שלו וחשוב מכל: שומר כבוד לטניס בכלל ולספורט בפרט ברמות שמעטים הצליחו בעבר. סימן נוסף לזה ניתן למצוא בראיונות שהעניק לקראת יום הולדתו ה-30 ובהם הרבה לדבר על התשוקה שעדיין בוערת בו למשחק והזים לחלוטין את הדיבורים על כך שיפרוש אחרי אולימפיאדת לונדון 2012.
"אני שואב השראה משחקני עבר גדולים שפרשו בגיל מאוחר", הוא אמר ברמז על כך שהוא שואף לצרף עוד תואר ל-16 תארי הגרנד סלאם שכבר שוכבים אצלו על המדף. "אנשים אומרים שאחרי גיל מסוים או כשנולדים לך ילדים, אי אפשר לנצח יותר. אני לא רוצה לטעון שאני מקרה מיוחד, אבל ניצחתי כל כך הרבה פעמים שאני מרגיש שאם אעשה שוב את כל הדברים נכון, אצליח לזכות בעוד כמה טורנירים גדולים. לגבי פרישה מיד אחרי האולימפיאדה? זה לא יקרה. אני תמיד מתכנן את הדברים שנה וחצי מראש ומסתכל כבר לתקופה שאחרי האולימפיאדה".
מנדראפה חולק עימנו את הרגע שהכי זכור לו מפדרר: "הזיכרון הכי גדול שלי מפדרר הוא גם הראשון שלי ממנו. פגשתי אותו בז'נבה בשנת 2005, כששוויץ שיחקה בגביע דייויס נגד סרביה ומונטנגרו. בדיוק התחלתי לעבוד כעיתונאי באותה התקופה ולא הכרתי את פדרר לעומק, חוץ מהעובדה שהוא אלוף אמיתי. למרות זאת, אני זוכר שהרגשתי הרבה אנרגיה חיובית כשהתקרבתי אליו, ממש סוג של הילה שעוטפת אותו. הייתי ממש לא רלוונטי מבחינתו, סתם עיתונאי צעיר מסרביה, הוא היה מקצועי בצורה מקסימלית, סבלני ופשוט השיב לכל השאלות והבקשות. אין ספק שהוא עיצב את עולם הטניס בצורה הג'נטלמנית שלו, כיוון שהוא הראה לדג'וקוביץ', נדאל, מארי ואחרים איך אלוף אמיתי צריך לשחק ובעיקר להתנהג, גם מחוץ למגרש, שזה כולל תקשורת, אוהדים ושחקנים יריבים".
קרונין מספר: "אין לי מושג כמה פעמים ראיתי את פדרר משחק, מכיוון שמאז שהוא הפך לשחקן סופר רלוונטי ב-2003 פספסתי חמישה מ-32 טורנירי גרנד סלאם בלבד (כולם באליפות אוסטרליה הפתוחה). אני מניח שראיתי אותו אולי כמה מאות פעמים. יחד עם זאת, מה שהדהים אותי בכל פעם מחדש היה הביטחון העצמי שלו, שגורם לו לשחק במגוון חבטות דווקא בנקודות החשובות. אני חושב שמעולם לא ראיתי אותו משחק בפחדנות".
טניס בוואלה! ספורט
