פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        לא נ?אהב. כוכב

        בהנחה שרנדי מוס אכן פרש, הוא השאיר אחריו מורשת בעייתית, אבל עדיין היה אחד הגדולים. כותבי וואלה! פוטבול נפרדים

        רנדי מוס שחקן מינסוטה וייקינגס (AP , Seth Wenig)
        הרבה רגעים גדולים, הרבה רגעים קטנים. מוס בימים היפים במינסוטה (צילום: AP)

        מותה של המפלצת הסגולה (דוד רוזנטל)

        עם רנדי מוס ערכתי היכרות ראשונה בעונה שבה כל מגני הפינה של הליגה ערכו אתו היכרות ראשונה, 1998. מוס, אז בשנת הרוקי שלו ב-NFL, גילה עליונות מהרגע הראשון שבו דרך על המגרש. כוח מתפרץ, גודל אימתני, זרועות ארוכות ויכולת אתלטית מדהימה. אלה היו התכונות של מי שעתיד להפוך לתופס הכי גדול בהיסטוריה אחרי ג'רי רייס.

        אי שם בערב שכוח בתחילת מרץ 2005 קיבלתי הודעת SMS מחברי ינון ריאטי, שבישר לי כי כרגע דווח שמוס עובר לאוקלנד ריידרס. זה היה משהו בלתי נתפס, תרתי משמע. מוס הפך את עצמו לשנוא במינסוטה, היו לו לא מעט בעיות במגרש ומחוצה לו ובכל זאת, היה משהו לא נכון במעבר הזה. לא בשבילו ולא בשבילם. זה היה היום שבו מתו הווייקינגס והפכו לגרסה דהויה ועצובה שמשמשת בית רעוע למאמנים חסרי אישיות ראויה כמו מייק טייס ובראד צ'ילדרס.

        בכל פעם שמשדרים משחק מהמטרודום העגום והישן במיניאפוליס, עולה הזיכרון מהתפיסות העצומות והיציעים הגועשים באותה עונה, 1998, שבה הפכה מינסוטה לאחת מקבוצות ההתקפה הגדולות אי פעם. כמו בעונה ההיא, ההיסטוריה עוד תראה הרבה פעמים שמוס יודע להתחיל אבל לא ממש לסיים. זה עדיין לא משנה את העובדה שבמשך 13 שנים חזינו בתופעה פלאית, שיעבור עוד הרבה מאוד זמן עד שנראה עוד אחת כמוה.

        אוהד מינסוטה וייקינגס קורא לפטר את המאמן בראד צ'ילדרס (GettyImages , Stephen Dunn)
        אחרי שמוס עזב, לא פלא שמה שנשאר ממינסוטה היה אולם קורס ומאמנים הזויים (צילום: AP)

        חיבור מהסרטים (עידן ויניצקי)

        בדיוק 41 שנים אחרי שאל באנדי השיג ארבעה טאצ'דאונים במשחק אחד במדי תיכון "פולק היי", התייצב רנדי מוס, ב-18 לנובמבר 2007, עם קבוצתו החדשה ניו אינגלנד פטריוטס, למשחק חוץ באצטדיון ראלף וילסון בבפאלו. מזג האוויר היה קפוא והפאטס, שעמדו על מאזן מושלם של 0:9, קיוו לחזור רעננים משבוע החופש שהיה להם ולהמשיך לדרוס את הליגה. בפתיחת המשחק הבילס, שהיו בכושר לא רע, עוד האמינו ביכולתם לעצור את המכונה מניו אינגלנד, אך רנדי מוס מיהר להוכיח להם אחרת.

        22 דקות ו-56 שניות של משחק. זה הזמן שלקח למוס, בסיוע טום בריידי בכושר מפלצתי, לפורר את הבילס המסכנים ולהשיג ארבע תפיסות באנד זון. היו שם תפיסות ל-43 יארד, 16 יארד, 6 יארד ולסיום 17 יארד, כשהטאצ'דאון הראשון שובר את השיא לשחקן פטריוטס בעונה והרביעי קובע את השיא לשחקן פטריוטס במשחק בודד.

        כולנו זוכרים איך נגמרה אותה עונה, "העונה המושלמת" עם פלייאוף די חלש של מוס והפסד ארור בסופרבול לניו יורק ג'איינטס. אבל באותו משחק, באותה מחצית ראשונה קסומה, זכינו לראות מהי דומיננטיות אמיתית של קוורטרבק מדהים ותופס אדיר לא פחות, שהתחברו מהרגע הראשון בצורה מושלמת. אולי תחושת הפספוס שמלווה את הפרישה של מוס מסתכמת במשחק הזה, במחצית הזו. הפוטנציאל לראות משהו באמת מיוחד, שלצערנו לא החזיק יותר מדי זמן.

        רנדי מוס שחקן ניו אינגלנד פטריוטס עם טום בריידי (AP)
        כששני גדולים נפגשים. בריידי ומוס (צילום: AP)

        אם תרצו, אין זו אגדה (תומר ספירשטיין)

        אין 'לא יכול' – יש 'לא רוצה'. כמה שאנחנו מכירים ושונאים את המשפט הזה. כמה שאנחנו זוכרים איך היינו כששמענו את המשפט הזה – צעירים, בריאים, נמרצים, יכולים לכבוש את העולם. כמה שטעינו. רנדי מוס הוא בדיוק זה. הרסיבר הגדול מכולם מאז ג'רי רייס, בעל יכולת שהשאירה אותנו עם פה פעור אחרי כל תפיסה בלתי אפשרית נוספת שלו, כשהמהלך היה בשבילו. רק כשהמהלך היה בשבילו.

        'עיניים בגב'. עוד משפט שגורם לנו לזכרונות מעורבים. היינו ילדים (וזה היה מזמן), ושנאנו כשהמורה אמרה לנו את זה, אפילו כשידענו שהיא תפסה אותנו על חם. רנדי מוס הוא בדיוק כזה. שוב ושוב (ושוב) היינו צובטים עצמנו כחסרי אמונה. 'הוא באמת תפס את זה?'. יכולת קליטת הכדורים של מוס הייתה משהו שכמה ששנאנו את הקבוצה שבה שיחק (במיוחד הפטריוטס), לא יכלנו שלא להעריך את מה שהוא עשה, ואת זה שהוא תפס אותנו (ואת הקורנרים) על חם כשקיבל כדור שנמסר לעברו. רק כשהכדור נמסר לעברו.

        'מחייך מתחת לשפם'. גם כן משפט מעצבן. רנדי מוס הוא בדיוק זה. מצד אחד מדובר בבחור שהשאיר אדמה חרוכה בכל מקום שבו דרך, החל מלו הולץ (אומרים שהולץ התפטר מנוטרדאם בעיקר משום שזו סירבה לקבל לשורותיה את מוס), דרך מינסוטה ואוקלנד ועד לבליצ'יק, בראד צ'ילדרס וג'ף פישר. מצד שני, אי אפשר היה להתחמק מהחיוך שלו אחרי כל טאצ'דאון שלא מהעולם הזה, מהאושר שהקרין כשהיה בקבוצה מנצחת. רק כשהיה בקבוצה מנצחת.

        כזה היה רנדי מוס. ד"ר רנדי ומיסטר מוס. אם תרצה – אין זו אגדה. רק תרצו, רק שהוא ירצה.

        ג'רי רייס שחקן סן פרנסיסקו פורטי ניינרס בסופרבול (AP , Bill Haber)
        הייתה למוס אפשרות לעבור את הגדול מכולם - אבל הוא לא רצה מספיק להיות טוב יותר מג'רי רייס (צילום: AP)

        האיש שציפיתי ממנו להכל (עופר פרוסנר)

        זה היה משחק של מינסוטה וייקינגס נגד הניו אורלינס סיינטס, במטרודום. הפלייאוף של עונת 2000/01. ודנטה קולפפר שעוד שיחק במקום לעשות שטויות, היה הקוורטרבק של מינסוטה. באחד המהלכים הראשונים של המשחק, הוא נתן מסירת פז לרנדי מוס, טאץ' דאון של 53 יארד, חגיגות של שניים מהשחקנים שכבר מהרגע הראשון שבו ראיתי אותם ידעתי שהם אדירים כמו שהם שרוטים.

        קשה להסביר את העוצמה של השניים האלה ביחד למי שלא ראה אותם, אבל הרושם הראשוני שהם השאירו עלי היה עצום. יש משהו בשני שחקנים שחורים, מלאי קעקועים, עם פרצוף רע לאללה, שמשחקים פוטבול. נכון, אף אחד מהם לא היה מפחיד כמו ריי לואיס או מכוער כמו אטארי ביגבי, אבל ביחד הייתה להם מן אנרגיה מתפרצת כזו, שיכלה להיות הדבר הכי טוב על מגרש פוטבול, או הכי גרוע. גם כל מה שמוס עשה במדי הפטריוטס, כל השיאים ושיתוף הפעולה עם טום בריידי, לא שינו את התחושה שלי שאז הוא היה הכי טוב.

        אני חושב שהסיבה לכל זה הייתה שיכולת לצפות להכל מהם. הם לא משתווים הרי לצמדים גדולים של ק"ב ורסיבר, וברור לי שמנינג והאריסון, היו פי אלף יותר טובים, אבל עם מוס וקולפפר באמת שהכל היה יכול לקרות: אם היו אומרים לי שהם חגגו ט"ד באורגיה המונית עם המעודדות, השתנה על שחקן יריב או סתם יצאו מהמגרש באמצע מהלך כי התחשק להם (אה, זה באמת קרה), הייתי מאמין. זה היה מוס בשבילי – האיש שמסוגל להכל.

        רנדי מוס ודנטה קולפפר (GettyImages)
        שני שחקנים שחורים, מלאי קעקועים, עם פרצוף רע לאללה, שמשחקים פוטבול. מוס וקולפפר (צילום: אימג’בנק – GettyImages)