פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פוטבול: יום הולדת וחשבון נפש

        הבלוג של אריאל גרייזס חוגג שנה (מזל טוב), וזה הזמן לבדוק מי ניצח במועד ההעברות ומי הפסיד. ואי אפשר בלי רנדי מוס

        הבלוג חוגג היום (שלישי) בדיוק שנה להווסדו, ומה יותר מתאים מפוסט על פוטבול ביום כזה. כן, אני יודע, זה קצת מוקדם להעריך באמת את האוף-סיזן - בקושי יבש הדיו על ההסכם שנחתם בין השחקנים לבעלים ויש עוד דרך ארוכה למחנות האימונים ולמשחקי קדם העונה אבל כשאתה שומע ששיקגו החתימו את ורנון גולסטון אתה מבין שכנראה המסה הרצינית של החתמות וטריידים כבר נעשתה ואפשר להתחיל להעריך מי הרוויח ומי הפסיד.

        כמובן, להחתמות גדולות אין משמעות אם הקבוצה לא יודעת מה לעשות עם השחקן (ראה ערך אלברט היינסוורת' בוושינגטון) ואם קבוצה לא החתימה שמות גדולים זה לא אומר שהיא לא יכולה לרוץ חזק (מישהו זוכר החתמה גדולה של גרין ביי בשנה שעברה?). אבל בשביל מה יש אוף סיזן אם לא בשביל שיהיה לנו מעניין גם כשאין פוטבול? אז הנה המנצחים והמפסידים הגדולים כמו שאני רואה את זה:

        ביל בליצ'יק מאמן ניו אינגלנד פטריוטס עם טום בריידי (GettyImages , Jim Rogash)
        אתם ניצחתם או הפסדתם? התשובה למטה (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        המנצחים

        - טוב, די ברור שהמנצחת הגדולה מהשבוע האחרון היא פילדלפיה. קודם היא מכרה את קווין קוב – שחקן שאין לה בו צורך – בשביל קורנר לא רע (רוג'רס קרומרטי – וגם קיבלה בחירת דראפט גבוהה) ואז החתימה את הפרס הגדול של הפרי אייג'נסי בדמותו של נאנדי אסומואה, כך האיגלס יוצרים משולש קורנרים (יחד עם אסנטה סמואל שעוד יכול למצוא את עצמו בקבוצה אחרת) שכל קבוצה בליגה יכולה לקנא בו. תוסיפו לזה את ההחתמה של ג'נקינס, שתחזק את הדפנסיב ליין, ואת ההגעה של וינס יאנג – שעם כל הביקורת עליו מתאים בול להיות הבק-אפ של מייקל ויק למקרה (הכמעט ודאי) של פציעה וקיבלתם קבוצה שכבר עכשיו רף הציפיות שלה הוא לפחות גמר NFC, אם לא יותר.

        הבעיה העיקרית של פילדלפיה, כמו שאני רואה את זה, היא שמול היריבות שלה ב-NFC מזרח ההגנה הבאמת חשובה היא הגנת הריצה – וזו לא קיבלה חיזוק בכלל כרגע. מצד שני, נראה שפילי פשוט מניחה שההצלחה של שנה שעברה תחזור על עצמה והיא כבר מכינה את עצמה להתמודדות הפוטנציאלית בפלייאוף מול קבוצות מסירה כמו ניו אורלינס וכמובן – גרין ביי.

        - וושינגטון רדסקינס: כן, אני יודע, הם לא עשו שום החתמה גדולה ששווה לדבר עליה, ואפילו להיפך – נפטרו מעודף משקל (תרתי משמע) בדמותו של אלברט היינסוורת'. ועכשיו תחשבו – מתי בפעם האחרונה החתמה גדולה של הרדסקינס עבדה כמו שצריך? העובדה שדניאל סניידר החזיק את הארנק שלו בכיס ולא השתולל בהחתמות מטורפות היא בשורה טובה לאוהדי הרדסקינס, כי אולי זה אומר ששנהאן יוכל סוף סוף לאמן את הקבוצה בדרך שלו. מצד שני, הק"ב שלהם הוא עדיין רקס גרוסמן.

        רקס גרוסמן שחקן וושינגטון רדסקינס (GettyImages , Ronald Martinez)
        הבעיה הגדולה של וושינגטון: זה הקוורטרבק שלה. גרוסמן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        - ניו אינגלנד פטריוטס: תשמעו, אני לא סגור על ההחתמות האלו. אלברט היינסוורת' ידוע כעצלן ושמן ובכלל לא בטוח שהוא מתאים לשיטת ההגנה של בליצ'יק וצ'אד ג'ונסון/אוצ'וסינקו הוא כבר מזמן לא הרסיבר הגדול שהוא היה פעם ובגיל 35 הוא איבד יותר מצעד אחד או שניים. מצד שני, הפטריוטס היו חייבים לעשות משהו אחרי דראפט מאכזב ושנתיים רצופות של הדחה במשחק הראשון של הפלייאוף ונראה שאפילו בליצ'יק הזחוח מבין את זה ולפחות מנסה. עוד מוקדם להגיד איך זה יעבוד אבל מכיוון שמדובר בהימורים בסכומים מאוד נמוכים שיכולים להתברר כהצלחות גדולות (במיוחד היינסוורת', כזכור האיש היה שחקן ההגנה מס' 1 בליגה רק לפני שלוש שנים), אז כרגע הפטריוטס נרשמים בצד המנצח. הא, והג'טס לא החתימו את אסומואה, תגידו לי שזה לא ניצחון.

        קליבלנד בראונס: כל קבוצה שמשחררת את ג'ייק דלהום נמצאת אצלנו אוטומטית בצד המנצחים.

        אריזונה קרדינלס: אני גם חושב שהמחיר שהם שילמו בשביל קוב הוא מוגזם, אבל בוא נניח לשניה שהם קיבלו פרנצ'ייז ק"ב, זה לא שווה את זה? בדיוק בגלל זה אני כמעט תמיד אעדיף קבוצה שמהמרת על כזאת שמעדיפה לקפוא על השמרים, ומכיוון שלקוב יהיו כל הכלים ההתקפיים כדי להצליח, הקרדינלס בהחלט יכולים להוות את ההפתעה של השנה.

        טים טיבו: כי טיבו תמיד מנצח!

        טים טיבו שחקן דנבר ברונקוס (GettyImages , Doug Pensinger)
        סופרמן תמיד יוצא עם היד על העליונה. טיבו (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        המפסידים

        - ניו יורק ג'איינטס: זה לא שהם החתימו או לא החתימו מישהו (אם כי הפארסה עם יומניורה לא עוזרת), אבל מסכן איליי, כאילו המפגשים מול פילי לא היו לו קשים מדי גם ככה.

        - סינסינטי בנגאלס: לבנגאלס היתה הזדמנות באוף סיזן הזה להתחיל לבנות מאפס, לשלוח את קרסון פאלמר (שגם ככה אוברייטד וכבר שנתיים נראה גמור) לאיזושהי קבוצה בשביל מחיר מופקע, אבל במקום הם מתעקשים על אותו ק"ב ישן, שגם אם ישחק – וזה בכלל לא בטוח – לא ממש יהיה מרוצה. למה בדיוק זה טוב?

        - סן פרנסיסקו פורטי ניינרס: אלכס סמית' הוא הק"ב שלהם. עדיין.

        - שיקגו ברס: גרג אולסן היה אחד המטרות הכי טובות של ג'יי קאטלר, אבל הוא אף פעם לא מצא חן בעיניי מייק מארץ', אז הוא כבר לא שם. מי כן הגיע? רוי וויליאמס (באסט), ורנון גולסטון (באסט) ומריון בארבר (נו, בסדר). וזו לא ההחתמה הכי גרועה שלהם – לאבי סמית' האריך את החוזה בעוד שנתיים.

        גרג אולסן, שיקגו ברס, מול לויר מילוי, סיאטל סיהוקס (רויטרס)
        הייתה מטרה טובה - ואיננה עוד. גרג אולסן עזב את שיקגו (צילום: רויטרס)

        - קרוליינה פנת'רס: במשך שנתיים כבר הפנת'רס חוסכים לשביתה הגדולה, בגללה הם לא החתימו את ג'וליוס פפרס בעונה שעברה, לדוגמה. אבל עכשיו שאין שביתה הם מבזבזים כמו משוגעים, בדיוק על השחקנים שהביאו אותם בשנה שעברה למקום האחרון בליגה (צ'רלס ג'ונסון וד'אנג'לו וויליאמס, שאותו אני מחבב – אבל לא חבל כשיש לך את ג'ונתן סטיוארט?). ואם טנסי יודעת שלג'ייק לוקר ייקח זמן להכנס לענינים ולוקחת את מאט האסלבק שיחנוך אותו, אז לפנת'רס יש את מאט מור? הא, שכחתי, גם הוא לא שם. טוב, אני בטוח שג'ימי קלאוסן יהיה חונך מצוין. בעצם, ג'ייק דלהום פנוי, נראה לי יושב עליהם בול.

        - אינדיאנופוליס קולטס: יש לך עוד שנתיים, אולי שלוש של פייטון מאנינג בשיאו וההחתמה הכי גדולה שלך היא פייטון מאנינג? רק אל תבואו במהלך העונה ותתלוננו על פציעות, טוב?

        טמפה ביי באקנירס: אחרי עונת בניה מוצלחת שנה שעברה, לשודדי הים היתה הזדמנות לשדרג את הקבוצה ולהתחיל להתמודד ברצינות על ראשות הבית, במיוחד כשהיו להם כיסים עמוקים במיוחד עם המון מקום מתחת לתקרה. במקום זה מה הם עשו? גורנישט מיט גורנישט.

        - ניו יורק ג'טס: בכוונה השארתי את הג'טס לסוף כי המושבעים עדיין לא החליטו לגביהם. נאמר מהתחלה – הג'טס התאוששו יפה מהפיאסקו עם אסומואה והחתימו מהר את קרומרטי כדי למלא את עמדת הקורנר השני שלהם. גם ההחתמה של פלקס יכולה להסתבר כמוצלחת, כי אם יש משהו שמארק סאנצ'ז צריך זה רסיברים גבוהים שיכולים לתפוס כדורים לא מדויקים (וסאנצ'ז צריך לקוות שפלקס לא איבד מהניסיון הרב שצבר עם איליי בשנתיים שלו בכלא).

        מצד שני, ב-NFL, כמו אצל המלכה מ"אליס", אתה חייב לרוץ הכי מהר שאתה יכול כדי להישאר במקום וכרגע נראה שהג'טס בנו פחות או יותר את אותה קבוצה משנה שעברה. האם זה יספיק בשביל לעשות את הצעד הנוסף (במיוחד לאור מה שנראה כמו התחזקות היריבה) - לא רק להיות הווילד קארד המפתיע אלא גם לקחת את ראשות הבית ולהגיע לסופרבול כמו שרקס ריאן אוהב להצהיר? כמו שאמרתי, המושבעים עוד בחוץ.

        רקס ריאן מאמן ניו יורק ג'טס (GettyImages , Jim McIsaac)
        קשה היא הבחירה, רק ימים יגידו. ריאן (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

        עוד שלוש הערות קטנות על שחקנים בליגה:

        - למאט ליינארט היתה הזדמנות ללכת לסיאטל, למאמן שגידל אותו ב-USC, ולהתחרות על משרת הק"ב הפותח. במקום, הוא העדיף לנוח בשקט ביוסטון בתור הבק-אפ של מאט שאוב. רק שחס וחלילה שאוב לא ייפצע והוא ייצטרך לעלות לשחק, בשביל מה הוא צריך שיפריעו לו להתחיל עם בחורות? נשמע לי כמו גרסת הפוטבול של הבחור הזה.

        - בשקט בשקט, ברנדון מרשל סיפר השבוע במסיבת עיתונאים שהוא סובל מאישיות גבולית, שבעטיה גם באה הדקירה שקיבל מאשתו לפני מספר חודשים, אם כי אף אחד משניהם לא מרחיב על הנושא. במשך הרבה זמן היה לנו נוח להכנס במרשל ולהגיד שהוא עוד רסיבר בעייתי עם ראש דפוק שלא מפסיק להכנס לצרות, אבל לפעמים מסתבר שיש עוד דברים שאנחנו לא יודעים. צריך הרבה מאוד אומץ כדי לצאת לתקשורת עם סיפור כזה וכל הכבוד למרשל שלא התבייש ואולי עזר לעוד כמה אנשים עם בעיות כאלו לנסות לפתור אותן.

        - ואם מדברים על מקרי ראש, הרי שרנדי מוס פרש אתמול ולמרות שיש עוד סיכוי שהוא יחזור לשחק הרי שזה זמן טוב לסכם את פועלו. כמו כל אוהד, אני חצוי לגביו – מצד אחד, הרסיבר עם הכי הרבה כשרון שראיתי אי פעם, מצד שני – אולי מקרה הראש הכי גדול שנראה אי פעם, מה שמנע ממנו להפוך מאחד הגדולים ל"הגדול" בהא הידיעה. ככל שאני חושב על זה יותר אני מבין שלפעמים חבל לתת לדברים כאלו – בעייתיים ככל שיהיו – להפריע לך כשאתה בא לשפוט מישהו. כשאני חושב על רנדי מוס, אני חושב על זוג הידיים הכי טובות שראיתי, שבאו בשילוב עם זוג הרגליים הכי מהירות והכי ארוכות על מגרש הפוטבול. אפילו בעולם של פריקים אתלטיים הוא היה פריק אמיתי, כזה שאתה רואה פעם בלייף-טיים. נכון, מוס היה כנראה יכול להיות יותר טוב מג'רי רייס אם הראש שלו היה במקום הנכון, אבל הוא לא – וזה מה יש.

        עוד עדכונים מהבלוג של אריאל גרייזס

        רנדי מוס שחקן מינסוטה וייקינגס (AP , Seth Wenig)
        כמה כישרון, ככה דפיקות. רנדי מוס בשיאו (צילום: AP)