משבר המנהיגות של מכבי חיפה

הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה, הסמל והקפטן הכל יכול. האוהדים סגדו לו, במועדון עשו לו כבוד וגם תרומתו המקצועית הייתה משמעותית וידועה, למרות הנסיגה ביכולת באליפות האחרונה והעובדה שחברו לסגל זכה בתואר שחקן העונה. אלא שלידו, ובעיקר אחריו, לא צמח האיש שייקח ממנו את המושכות. התלות בו, לאו דווקא מקצועית אלא רעיונית, הייתה גדולה מדי. כך היה עם אבי נמני במכבי תל אביב, שעד היום משוועת לרועה שיוביל אותה לאליפות ראשונה מאז 2002/3 וישחרר את המועדון מצילו הכבד של מספר 8. זה יכול להיות גם גורלם של יניב קטן ומכבי חיפה, אלמלא יתבצע שינוי מחשבתי במדיניות המועדון במטרה להכשיר יורש.

במשחק הבית מול מאריבור, ההבנה הזו החלה מחלחלת גם בקרב האוהדים. כמה דקות לפני שריקת הפתיחה בקרית אליעזר, חלף הקפטן על פני יציע ג' כשהוא לבוש בגדים אזרחיים. קטן לא כשיר - את זה יודע כל אוהד ירוק. פציעת הגב מכבידה עליו ומקרינה לרגליים, וגם השחקן עצמו ציין לאחרונה כי מצבו הבריאותי עלול לגרום לפרישה מוקדמת מאוד. אולם את מה שהפנמנו אנחנו, האוהדים, עדיין לא למדו לקבל במועדון. שם עדיין מדברים על "הקבוצה של קטן". המערכת ממשיכה להתרפס, גם כשאין בפני מי.

בשלהי העונה שעברה מכבי חיפה כבר למדה לשחק בלי קטן, כשליאור רפאלוב נאלץ לקחת אחריות אחרי שש שנים, וכמו ברוך דגו בימי נמני במכבי תל אביב, נבחר לשחקן המצטיין. למדה לשחק, אבל מעולם לא התרגלה לרעיון. התלות עברה מהמגרש לראש. בניגוד לדגו, יכול להיות שהסביבה במכבי חיפה הייתה מאפשרת לבצע העונה את העברת השרביט לרפאלוב באופן רשמי, אך ההזדמנות אבדה עם מעברו של הקשר לבלגיה. כך נותרה הקבוצה בלי דמות שמשרה שקט על המגרש. זו הבעיה המרכזית, הרבה לפני התיאום בהגנה, שינוי המערך או טיב הרכש.

הפתרון נמצא בידיים של קטן ושל אלישע לוי, עם גיבוי של כל המערכת בדרך לשינוי פאזה. קטן, בעל ההשפעה המאגית, יצטרך לעשות את מה שנמני לא ידע: לא רק לזוז הצידה, אלא להודיע זאת בריש גלי. זה הזמן של הקפטן, שהרוויח ביושר ובזכות גמורה את מעמדו הרם במועדון, למחול על כבודו ולהוכיח עד כמה נכונה הקלישאה אותה הוא מקפיד לשנן: הקבוצה מעל הכל. תסמיך אותם, תכשיר אותם. זה הרגע לתת לאחרים לשאת בנטל.

אין ספק, כישרון לבד לא יספיק פה. בסביבות הדקה ה-20 במשחק מול מאריבור, כשהסלובנים כבר הרגישו בבית והשוויון היה באוויר, מכבי חיפה הייתה זקוקה למישהו שירגיע ויעצור את הסחף. לא היה מי שיעשה זאת. כמה דקות לאחר מכן לוח התוצאות כבר הראה 1:1. כשטאלב טואטחה לא הפסיק לשגות וגם הקהל כבר איבד את הסבלנות, לא היה מי שיזרוק איזו מילה טובה למגן הצעיר וירומם את רוחו. אף אחד לא העלה על דעתו לקחת אחריות. ממי בכלל מצפים לכך? הרי בעוד רגע קטן חוזר ואז הכל יבוא על מקומו בשלום. או שלא.

חשוב לציין, ההיצע במכבי חיפה הוא לא מן המובחרים. אין בעל בית מובהק באופק. ובכל זאת, שני מועמדים קופצים לראש: אייל גולסה ועידן ורד. האם יש להם את התכונות הדרושות כדי לסחוף אחריהם את הקבוצה בגיל כל כך צעיר? ימים יגידו. החוצפה והיכולת ישנם, גם התשוקה וההתלהבות. שחררו אותם מהכבלים ותנו להם לנסות. גם קטן בגילם לא היה שחקן מוביל. הוא מעולם לא נתפס כמנהיג האולטימטיבי. אלישע לוי צריך להעניק לאחד מהם את המפתחות בצורה פומבית - אולי כך גם נקבל סוף כל סוף איזו מסיבת עיתונאים ראויה במקום אותו ריטואל משמים - הרי אי אפשר לחכות שוב שקטן יסדר. סרט הקפטן על זרועו של גולסה במפגש הקודם עם מאריבור יכול היה להתגלות כצעד ראשון נהדר. זרוק אותם למים הקרים, החסך המנהיגותי זועק לשמיים.

וקטן? במקום להיות "נמני של מכבי חיפה", רצוי שיחקה סמל ירוק יותר, מתאים יותר. ראובן עטר. כאשר רובן, בגיל 32 אבל עדיין בשיאו, חזר הביתה בעידן אברהם גרנט, הוא הבהיר מיד: "באתי להיות התוסף לדלק". באותו רגע ההיררכיה הייתה ברורה גם למי שחשש מהפרת האיזון. המשפט הזכור ההוא של עטר הפקיד את הקבוצה בידיים של יוסי בניון, בין אם רצה בכך ובין אם לאו.

מכבי חיפה הרוויחה עוד דמות סמכותית, מודל לחיקוי, שהמתין על הספסל ונתן לכולם את התחושה שהוא מסוגל להביא את השינוי. הרוגע של עטר עשה את ההבדל בכמה וכמה מקרים במסע להשבת התואר לכרמל. זה יכול להיות התפקיד האידיאלי לקפטן במצבו הנוכחי - תפקיד שישרת הן אותו והן את המועדון. כאשר מונה למאמן הקבוצה, אלישע לוי טען כי הוא רוצה לראות את קטן מהווה דוגמה לשחקנים הצעירים. זו תהיה הדוגמה המושלמת.