תכלה שנה וקללותיה?

ההתנהלות, הקומבינות, הצעקות ביציעים ובעיקר הקיזוז. האם יש דמות יותר שנואה היום בכדורגל הישראלי מאשר יו"ר ההתאחדות? לוזון עמל קשות על שיפוץ תדמיתו של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות ולעתים עמד במשימה, אבל ההצלחה הזו גבתה מחיר אישי כבד: הוא הפך לקונצנזוס השלילי הגדול ביותר בכדורגל הישראלי, עד כדי כך שמכל יציע אוהדים תשמעו לכיוונו איחולים מבחילים

נאמר פעם על שחקן NFL אחד כי "יש רק דבר אחד גרוע יותר מלשחק נגדו - לשחק אתו". ריצות האמוק של שטראובר לשחקנים יריבים ולשופטים, הגלגולים על כר הדשא ובמקביל גערות קולניות לשחקני ההגנה שלו, הפכו אותו לאחד השחקנים הפחות אהודים בליגת העל. כששחקן על המגרש שומע מהיציע קולות לעבר שטראובר הוא בדרך כלל מסכים עימם, ולא ממש משנה את מי הוא אוהד

לזכותו של ברוך דגו ייאמר שהוא לא אשם בנסיבות שגרמו לאוהדי מכבי תל אביב לגרש אותו מהקבוצה. לחובתו ייאמר שתדמית הבכיין והמתחזה לא ממש עזרה לו בהפועל תל אביב. דגו יגיע העונה למגרשים בתור שחקן נשכח של עירוני ניר רמת השרון. לפחות כשישחק מול התל אביביות, סביר להניח שיקבל מהיציעים תזכורת לא מרנינה שתבהיר לו כמה אוהבים אותו שם

אומרים שאנשים שמנמנים מפצים על המראה בהיותם לבביים. אצל ערן לוי זה לא הולך ביחד. הקשר העגלגל לא ממש חביב על אוהדי הקבוצות היריבות, בעיקר בגלל/בזכות אוהדי מכבי חיפה שמצאו בו סמל למה שהם לא רוצים משחקנים שגדלו במועדון: שיהפוך לסמל מסוים של היריבה העירונית. ערן לוי הרוויח ביושר את הטינה הזו, כי הוא שחקן מעולה כשדברים מתחברים לו. השירה שעולה מיציעי מכבי חיפה ויציעי קבוצות אחרות נגדו נובעת לא מעט מחשש מהכדורגלן שבו, אבל גם מהאדם שהוא

לעולם לא נדע, כנראה, מהי הדעה האמיתית של סלים טועמה על השירים שחיברו לכבודו אוהדי בית"ר ירושלים ושמזומזמים בחדווה גם בשער 11 בבלומפילד, על דבר אחד כולם מסכימים: האיש הפך, שלא באשמתו, להיות סמל לצד הרע והמגעיל של אוהדי הכדורגל בישראל: הגזענות כלפי מיעוטים. הדבר היחיד שאפשר להצטער עליו הוא שטועמה לא מימש במהלך הקריירה את מלוא הפוטנציאל שלו. אם זה היה קורה, סביר להניח שהיה הופך להיות אגדה אמיתית בזכות היכולת שלו להשתיק קהלים עוינים

הבעיה הגדולה של יניב קטן טמונה בחוסר היכולת שלו למצב את עצמו כסמל אמיתי. גם בימים הגדולים שבהם עשה צחוק ממגני ליגת העל הוא לא נחשב לגדול מכולם, ולא הצליח לחדור לליבם של אוהדי מכבי חיפה כמו ראובן עטר, למשל. ההתעקשות של קטן לשחק עם פציעות והעובדה שהמשחק של מכבי חיפה נתקע משום שכל כדור עובר דרכו גרמה להערכה כלפיו לרדת, ולא רק מאנשי יציע ג'.

כשחקן, אי אפשר היה לסבול את הנוכחות של יוסי אבוקסיס, אחד הבולדוגים הגדולים שידע הכדורגל הישראלי. היום לאוהדי היריבות קשה לשאת אותה גם כשהוא על הקווים. עכשיו יש לאבוקסיס ברירה אחת: להצליח עם בני יהודה בעונתו הראשונה כמאמן ראשי, משום שאחרת הוא שוב ישמש טרף לכל אלה שרוצים בכשלונו. גם אוהדי הזהובים עצמם ישקיפו בעניין

חלאילה הפך להיות סוג של עבאס סואן בשנים האחרונות, לא רק בגלל הזהות הבלתי מופרדת עם בני סכנין, אלא גם בשל המשחק הקשוח. שירים שהיו מוקדשים לסואן ולטועמה עברו בירושה לחלאיילה, ומעבר לגינוי הטבעי כלפי החוליגנים, אולי כדאי שגם הוא ישנה קצת את הגישה

הפנייה של קנדה בשבוע החולף לוועדה למעמד השחקן היא רק עוד סעיף במערכת היחסים הרעועה ממילא עם אוהדי הפועל תל אביב ועם הכדורגל הישראלי בכלל. עוד מימי העימותים עם אייל לחמן בהפועל פתח תקוה, נראה שקנדה דואג להיכנס לכל פינה חשוכה: סכסוכים עם המאמן, התמרמרות, פרשיות הימורים ואפילו האשמות בגניבה. אחרי כל כך הרבה פרשיות, אתה מצפה שקנדה יפסיק להסתבך. כשזה לא קורה, לאוהדים קל להוציא עליו את העצבים

המשכורת הגבוהה, היכולת העלובה, הפחד מתיקולים, הרכות הפיזית, ומעל כולם - מצבה העגום יותר אפילו של הקבוצה שבה הוא משחק. אבירם ברוכיאן הוא לא רק קפטן בית"ר ירושלים, הוא גם הסמל למצב שבו היא נמצאת. לאוהדים זה מביא את הסעיף בהפסדים: כשהוא מוסר רע, הוא נמנע מקרבות מגע, הקללות שהוא סופג הן קשות מאוד ומעליבות מאוד. בעונה שעברה הוא כבר רץ לקהל אחרי שער שכבש עם אצבע על הפה ותנועת השתקה. צפו לפרק ב' העונה