המחאה האמיתית

בתקופה האחרונה נושבות בתל אביב רוחות של מהפכה. אנשים רוצים שינוי, העם דורש מהפך, והאזרח הפשוט רק מבקש לחיות בכבוד ובסביבה נורמלית והוגנת. יהיו שיגידו שלב המהפכה נמצא בשדרות רוטשילד, אבל חדי העין מבחינים שהשינוי החברתי האמיתי מתחיל דווקא בחוף גורדון בתל אביב, שם מתקיימת בסוף השבוע אליפות אירופה לכדורעף חופים עד גיל 20, באירוע שמנסה להתקומם כנגד הנורמות הרקובות ולצאת במחאה זועמת כנגד ההזנחה הממסדית.

אל תתבלבלו. מהצד זה עלול להיראות כמו טורניר זניח של ענף זניח, אבל זה הרבה מעבר לספורט. בדיוק כמו ברוטשילד, גם זו פינה טהורה של כוונות טובות, שמנוגדות לכל הרוע שמסביב. גם זה מפגן נורמליות נדיר, שאמור לזעוק ולערער את התפיסה בחלונות הגבוהים. בהמשך ישיר לרוח התקופה, גם האליפות הזו היא קריאת תיגר של הדור הצעיר, שמבקש צדק חברתי, השקעה ביסודות וטיפוח העתודות. אחיי חובבי הספורט, המדינה מזניחה אותנו. הגיע הזמן להשקיע בכדורעף חופים.

זו זעקה מסוג אחר. זו פיסת חול חמימה, שעליה התכנסו בחורים טובים מרחבי אירופה במטרה לשחק וליהנות, ועל הדרך גם להפגין ערכים תרבותיים נעלים. זו מחאה אלטרנטיבית, של ספורטאים מקצוענים שמתעקשים לשחק בבגדי ים. זה ענף אולימפי רציני, שעטוף באריזה של חופש גדול. זה משחק קצבי ואסתטי, שדורש אתלטיות, תיאום וקואורדינציה, אבל יותר מהכל משדר סקסיות. יש שמש חמימה, יש מוזיקה בין הנקודות, יש קהל צעיר שיכול לקפוץ להתרעננות בים בין המשחקים, ויש בעיקר שורה ארוכה של גופות חשופים ומשתתפים חטובים, ולגיטימציה לבהות בהם.

אבל רבותיי, המצב מעוות. בחום התל אביבי בחודש יולי בחוף גורדון, במגרש הביתי שלנו, האירופאים מפרקים אותנו. מילא להפסיד לספרדים או לברזילאים, אבל לאסטונים? איך יכול להיות שאנחנו מפסידים שוב ושוב לנבחרות ממדינות קרות באירופה? לא רק שאין לחלקן ים או קו חוף, הן אף מציגות שחקנים בהירי עור, שרגישים לשמש ונבהלים מהחום. אז למה אחינו השחומים לא מתנהגים בטבעיות על החול החמים, ומנצלים את רגישותם של כל אותם בלונדינים סמוקים? איזו עוד דוגמה זקוקים המפגינים מהשדרות לסדר העדיפויות המעוות של מקבלי ההחלטות בישראל? איפה הצדק החברתי?

בתור לקניית בירה לצד זוג גרמנים מנומסים ומיוזעים, אני קולט את הפערים. פרצופו של הגבר נראה המום מהלחות, אשתו האדמדמה נופפה במניפתה בייאוש, אבל באותו הזמן הבן שלהם מתעלם מהקשיים ודוהר לשלבים הגבוהים. איך הילד האשכנזי של שני הגרמנים האלו מפרק ללא רחמים את נציגינו הישראלים?

מתברר שהם באים מקיל, עיר בצפון גרמניה שידועה בקבוצת הכדוריד שלה. "אומנם אין לנו חופים כמו שלכם, אבל כן, יש לנו ים", הם מתגאים בפניי, "הקיץ די קצר, אבל עם קצת מזל, יש לנו מדי פעם שמש". כמה דקות לאחר מכן מגיע הבן שלהם, כשעל גופו שכבה חולנית של קרם הגנה. "איזה חום פה", הוא אומר לי, "אי אפשר לשחק ככה". אפשר להבין אותו. את רוב האימונים שלו הוא מעביר בכלל בתנאים מלאכותיים, באולם סגור עם חול מיובא. הוא גם מתאמן ארבע פעמים בשבוע עם מאמן אישי, ובזמן שהנער הגרמני הזה חולם על ריו 2016, הצמד הישראלי מבקש גימ"לים מהרס"ר. רק מחאה תצילנו.

אבל הזעקה החברתית של הטורניר היא לא רק בנחיתות של תרבות הספורט הישראלית. הטורניר מזכיר שיש אלטרנטיבה אמיתית לנערה הישראלית הצעירה, שרוצה לעסוק בספורט ועדיין להישאר אטרקטיבית. מחקרים מראים כי נשים רבות לא פונות לספורט מאחר שהוא נתפס כעולם גברי שפוגע בנשיות שלהן ויוצר להן גוף מעוות ושרירי, אבל בכדורעף חופים כל זה בטל.

מתברר שפינת גן העדן האטרקטיבית ביותר בתל אביב נמצאת באותו מתחם בחוף גורדון, מטרים ספורים מבתיכם. קוראים לה Women Athlete Area, ואל החדר הקסום הזה באות ויוצאות שורה ארוכה של אירופאיות נפלאות (האליפות עד גיל 20, להזכירכם). ליד הקלאסה האירופאית הזו, הבומבלה ברוטשילד נראית לבנטנית ועלובה. כולן שזופות וארוכות רגליים, כולן מיוזעות וספורטיביות, כולן מעבירות את חייהן בחוף הים, במקום בו החוקים החברתיים הייחודיים נותנים לגיטימציה להסתובב בתחתונים וחזייה. אין תירוצים בנות, הצטרפו גם אתן למשחק. הוא ישנה את חייכן.

אז למה אנחנו עדיין תקועים הרחק מאחור? כל התנאים מראים שמדובר בענף שמולבש בצורה מושלמת על התרבות הישראלית. השעות הספורות שהעברתי במתחם היו חוויה מהנה ומעוררת השראה, שרק המחישה את הפוטנציאל שלנו להפוך לאימפריה ספורטיבית. זה הזמן למחאה חברתית, והמסקנה ברורה: צאו לרחובות, והפגינו למען כדורעף חופים בישראל.