לקחי בייג'ינג 2008 הופקו? המשלחת הישראלית מתכוננת

שנה לאולימפיאדה: הכירו את המתקנים בלונדון

אין ספק שבוועד האולימפי הישראלי עשו הכל בשנים האחרונות כדי לשפר את מערך ההכנות האולימפיות. אחרי הכל, לא צריך ללכת רחוק מדי בהיסטוריה כדי להיזכר איך עשו את זה פעם, למשל לפני משחקי אטלנטה 1996. כשחברי המשלחת הישראלית נסעו לארצות הברית כדי להתכונן למשחקים, יואב ברוק מצא את עצמו מתאמן בבריכה חצי אולימפית ודני קרסנוב גילה אצטדיון אתלטיקה ללא בור נעיצה המיועד לקפיצה במוט. וחוץ מזה, רוב הספורטאים היו אז חובבנים.

מאז הרבה השתנה, מבחינה מקצועית ובטח שמבחינה תקציבית. בשנת 1997 אושר חוק ההכנות האולימפיות והוזרמו 10 מיליון שקלים לצורך ההכנות למשחקי סידני. במקביל מונה גילי לוסטיג למנהל היחידה לספורט הישגי, ועד היום הוא משמש בהצלחה כגורם המתווך בין הוועד האולימפי למשרד הספורט – שני גופים שהתיווך ביניהם לא פשוט, אך חיוני לצורך ההכנות האולימפיות. ישראל שמרה על המסורת שהתחילה ב-1992, שזה אומר מדליה אחת לפחות בכל אולימפיאדה, והגיעה לשיא עם הזהב של גל פרידמן באתונה 2004.

שחר צוברי שמר על המסורת בבייג'ינג, אבל מדליית הארד שלו בגלשני רוח הייתה למעשה קרש ההצלה של הוועד האולימפי הישראלי. ראשיו לא ממש התייחסו לעניין הזה באופן גלוי, אבל די ברור שבלי המדליה הזאת מעמדו של הספורט האולימפי בארץ היה מתרסק. היינו נשארים עם הרבה כמעטים. מי שמלווה את הספורטאים של הכמעטים יכול להבין עד כמה הם מרשימים, אבל במדינה שמתרגלת כל כך מהר לטוב, אותם "כמעטים" שווים לכישלונות.

בוועד האולימפי הישראלי הבינו את זה, ומייד לאחר משחקי בייג'ינג הוחלט שם לשנות את תפיסת העולם. בצעד חסר תקדים שכר הוועד חברה לייעוץ אסטרטגי, כדי לנסות ולהבין איך אפשר למנוע את האולימפיאדה שבה באמת יהיו רק כמעטים. גם יו"ר הוועד האולימפי צבי ורשביאק הודה ממש עם פתיחתה של השנה האולימפית כי הכסף קיים, גם הידע המקצועי – וכל שנותר מבחינת הגוף שהוא עומד בראשו הם ניהול וארגון נכונים, שלא רק ישמרו על מסורת של מדליה באולימפיאדה, אלא יובילו אותנו לשיא של שלוש מדליות במשחקי לונדון 2012. עם פתיחתה של השנה האולימפית שכולם כל כך חיכו לה, גם אנחנו ניסינו להבין מה לא עבד נכון לקראת בייג'ינג 2008, ואיך תיקנו את זה, אם בכלל, לקראת לונדון.

לפני בייג'ינג 2008: ענפי הספורט המובילים בארץ היו עצמאים יותר מבחינה כלכלית, והיה פחות פיקוח מצד הגורמים המלווים כמו משרד הספורט, היחידה לספורט הישגי והוועד האולימפי

לפני לונדון 2012: 6 פרוייקטים הוגדרו מראש לטובת הענפים המועדפים, שנקבעו לפי ההישגים של הישראלים והמעמדים שלהם במשחקים האולימפיים.

בוועד האולימפי הבינו שבמדינה כל כך קטנה, שבונה בעיקר על כשרונות יוצאי דופן ופחות על תשתית, צריך לקבוע סדרי עדיפויות. במילים אחרות, החליטו שם שיש ענפים שאפשר וצריך לקדם, ונבחרו שישה כאלה. ענפים אחרים ימשיכו במקרה הזה להסתמך על אותם כשרונות יוצאי דופן. לצורך העניין: אתלטיקה קלה, שחיה, התעמלות, ג'ודו, טאקוונדו ושייט הוגדרו כענפים מועדפים וזכו לפרוייקטים מיוחדים במהלך כל תקופות ההכנה לאולימפיאדה.

מנהל היחידה לספורט הישגי גילי לוסטיג מסביר: "העקרון הכי חשוב שלנו זה לתת הרבה למעט וללכת למקומות שאנחנו חושבים שיש לנו בהם יתרון יחסי. לכל פרוייקט יש מאמן שמרכז אותו ומחזק את הקשר בין סמכות לאחריות, כדי שיידעו מי האחראי העיקרי. כיום, הספורטאים בענפי ההתעמלות אומנותית, הג'ודו והטאקוונדו חיים בוינגייט בתנאי פנימייה. כמו כן, ניצלנו את הפרוייקטים כדי לצרף לאותם ענפים ספורטאים צעירים ולשפר את התנאים שלהם. בשנה האחרונה, 7 מתוך 9 המדליות שהשגנו באליפויות אירופה והעולם הושגו דרך הספורטאים שבפרוייקטים".

לפני בייג'ינג 2008: ספורטאים שהיו מועמדים למדליות ולגמרים זכו למשכורות שמנות של כ-15 אלף שקלים רק מהוועד האולימפי ולאחר שאכזבו במשחקים עצמם, הם הוגדרו על ידי יו"ר הוועד כ"שבעים".

לפני לונדון 2012: המלגה המקסימלית שהוועד האולימפי מעניק לספורטאי העל עומדת על 5,000 שקלים לחודש. את הכסף הגדול הם יכולים להשיג ממענקים שמנים כתוצאה מהישגים בתחרויות שהוגדרו מראש בחו"ל. הבעיה – ספורטאים מובילים שנפצעים או סובלים מחוסר מזל משתכרים הרבה מתחת לממוצע במשק.

המדליות של גל פרידמן ואריק זאבי במשחקי אתונה 2004 הרימו את הציפיות לשמיים, וקרן סידני פרנק ז"ל שבאה בעקבותיהן הייתה ההוכחה לכך. המיליארד היהודי מארצות הברית החליט לתרום סכום של 12 מיליון דולר לטובת ההכנות של המשלחת הישראלית לבייג'ינג 2008. בעזרת הכסף הזה הקימו בשנת 2005 את סגל היהלום, שהפך את ספורטאי הצמרת בארץ למקצוענים לכל דבר ולכאלה שהרוויחו שכר חודשי הרבה יותר גבוה מהשכר הממוצע במשק. הכסף הגדול אפשר לעסקני הספורט האולימפי לא רק לתגמל כראוי את אותם ספורטאים, אלא גם לפנק אותם ולגרום להם "תחושת שובע", כפי הציג את הדברים צבי ורשביאק עצמו עם סיומם של המשחקים המאכזבים יחסית בבייג'ינג.

האם יש משהו בדבריו? רשימת סגל היהלום הראשונה פורסמה ביוני 2005 וכללה 14 ספורטאים. שישה מתוכם: אילן גולדשמיט (טאקוונדו), איבן אלכסנדרוב (האבקות), יואל רזבוזוב ואדריאן קורדון (ג'ודו), גל פרידמן (גלשני רוח) ולי קורזיץ (גלשני רוח) בכלל לא הצליחו להעפיל למשחקי בייג'ינג. השאר הגיעו למשחקים אבל ההופעה של רובם הייתה נמוכה מהציפיות. מדובר בגידי קליגר ואודי גל (שייט), אנדי רם ויוני ארליך (טניס) ואריק זאבי (ג'ודו). היחידות שעמדו במטרות מתוך הרשימה הזאת היו השייטות ניקה קורניצקי ו-ורד בוסקילה, שסיימו במקום הרביעי.

מה שבטוח, הדבר האחרון שראשי הוועד האולימפי היו צריכים לעשות היה להאשים את הספורטאים אחרי קמפיין בינוני. וחוץ מזה, אם בכל מדינה מתוקנת בעולם המערבי ספורטאים אולימפיים זוכים לתנאים חלומיים, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בישראל. מצד שני, יתכן ובוועד האולימפי נגררו לטעות שחוזרת על עצמה שוב ושוב בספורט הישראלי – כשמגיעים מקורות מימון חדשים הם משרתים בעיקר את החזקים ולא עוזרים לחלשים. במקרה הזה, גם ספורטאי שנהנה מ"הבלחה" חד פעמית הפך לסופר-סטאר, בעוד שהתשתיות שהצמיחו את אותו הספורטאי לא הרוויחו מזה.

בשיטה החדשה, הספורטאים המועמדים להופעה במשחקים האולימפיים זוכים לשכר בסיס חודשי של 5,000 שקלים, ואלו מביניהם ששומרים על מקומם בצמרת העולמית "ישלימו הכנסה" בצורה מכובדת בזכות מענקים על הישגים בתחרויות בחו"ל. במקביל, אותם ספורטאים אמורים להמשיך וליהנות ממעטפת רפואית רחבה, ומבחינה מקצועית הם יקבלו מימון לכל תחרות או מחנה לפי דרישות המאמנים שלהם. היתרון הוא שיותר ספורטאים נהנים מתמיכה חודשית. מצד שני, רק בשנה הבאה נדע עד כמה אפקטיבית שיטת המענקים. המשתכרת הגדולה של השנה האחרונה הייתה לוחמת הטאקוונדו בת אל גטרר, שהרוויחה כ-200 אלף שקלים. מצד שני, נכון לעכשיו היא כשלה בניסיון הראשון שלה מבין שניים להעפיל למשחקים האולימפיים.

לפני בייג'ינג 2008: הוועד האולימפי ומשרד הספורט היו בסוג של נתק, ושר הספורט בכלל לא תפקד. הקריטריונים להשתתפות במשחקים לא היו לגמרי ברורים בכל הענפים, כמו גם התנאים המקצועיים של הספורטאים.

לפני לונדון 2012: הוועד האולימפי ומשרד הספורט עדיין לא משדרים על אותו גל, אבל אין ספק שהשרה לימור לבנת עושה הרבה יותר מראלב מג'אדלה, וזה בלשון המעטה. שרת הספורט ואנשיה אולי לא הכי אהובים על ראשי הוועד האולימפי, אבל משרד הספורט חתום על מספר פעולות חשובות בכל הקשור להכנות האולימפיות, כמו למשל פרוייקט הקופצים באתלטיקה.

והנה עוד דוגמה בולטת. כששחר צוברי הבטיח את מקומו בבייג'ינג 2008 אחרי שכולם בנו על גל פרידמן, אף אחד לא ידע מי יהיה המאמן שילווה אותו במשחקים עצמם. צוברי דרש שזה יהיה מאמנו האישי רפא בלילוס בעוד שאנשים אחרים דיברו על המאמן הראשי דאז גור שטיינברג. הרבה ספורטאים נתקלו במצבים של אי ודאות, כך למשל נמרוד שפירא בר אור לא ידע אם הוא בסגל לבייג'ינג עד הרגע האחרון ודודי סלע תקף את גילי לוסטיג על ההבדלים בין הקריטריון הישראלי לבינלאומי בטניס. בעיות מהסוג הזה יצוצו פחות בקמפיין הנוכחי מכמה סיבות: 1. שיטת הפרוייקטים יוצרת סדר בענפים המובילים ומונעת בהרבה מקרים העדפות על רקע פוליטי. 2. הוועד האולימפי שידרג את מערך הדוברות ויחסי הציבור שלו ובחודשים האחרונים דאג ליידע את כל העיתונאים על תנאי הקריטריונים להשתתפות בלונדון. כך למשל, ברור כבר מהיום איך יוכרע הקרב בין שחר צוברי לנמרוד משיח על המקום היחיד לגולש רוח ישראלי במשחקים האולימפיים.

מבחינה תקציבית, נכון שבוועד האולימפי מנצלים כל הזדמנות כדי "להלשין", לתקשורת על פיגורים בתשלומים מצד משרד הספורט והמועצה להסדר ההימורים ונכון שהחזון של משרד הספורט הוא ללכת נגד השקפת העולם של אנשים כמו צבי ורשביאק בכל הקשור לניהול הספורט בארץ. ובכל זאת, שיתוף הפעולה בין שני הגופים בהכנות ללונדון 2012 רחוק מלהיות אופטימלי, אבל הרבה יותר טוב מהקמפיין הקודם.

צפו במתקנים בלונדון 2012, שמבטיחים אולימפיאדה מדהימה