אל תירא, יא בית"ר: קבוצות שכדאי לה ללכת בדרכן

השיא: בשנות ה-50 של המאה הקודמת, וולבס נחשבה לאימפריה באנגליה. הקבוצה זכתה בשלוש אליפויות וגביע אחד באותו עשור.

הקריסה: במשך קרוב לשלושים שנה התנדנדה וולבס בין הליגה הראשונה לשנייה, עד שבשנת 1983 נרכש המועדון על ידי האחים באטי מערב הסעודית. בעונה הראשונה עוד הצליחה הקבוצה לעלות לליגה הבכירה, אך ההזנחה מצד הבעלים גרמה לוולבס לרדת שלוש ליגות ברציפות עד 1986.

התקומה: לאחר שהאחים באטי ברחו לערב הסעודית והתנערו מבעלותם על וולבס, נכנסו לתמונה מספר חברות מקומיות שהצילו את המועדון מפשיטת רגל ואפילו להחזיר אותו עד לליגת המשנה. אבל המפנה האמיתי הגיע במאי 1990, כשהמיליונר והאוהד השרוף ג'ק הייוורד רכש את המועדון. הצעד הראשון של הייוורד, שהעיד יותר מכל על כוונותיו במועדון, היה להשקיע סכום עתק של כ-20 מיליון ליש"ט בשיפוץ אצטדיון מוליניו המוזנח והפיכתו לאחד האצטדיונים המודרנים באנגליה.

הייוורד לא עצר שם ועשה הכל על מנת לחזק את הקבוצה ולהחזיר אותה לקדמת הבמה, אך למרות עונות מצוינות בליגת המשנה, וולבס כשלה כל פעם מחדש במשחקי המבחן. ב-2003 הצליחה הקבוצה לחזור לליגה הראשונה אחרי 19 שנה, מה שגרם להיוורד להצהיר: "הגשמתי את חלומי. אנחנו שוב במקום בו וולבס ראויה להיות: יחד עם כל המנצ'סטר יונייטדים, צ'לסים וארסנלים (כך במקור)". בשל תחושת המיצוי הזו, והעובדה שהוציא קרוב ל-70 מיליון ליש"ט מכיסו, החליט הייוורד למכור את המועדון.

אך גם כך, הוא לא מיהר להתנער מוולבס וסירב בכל תוקף למכור את המועדון למשקיע זר, עד שבשנת 2007 הצליח להעביר את הבעלות לסטיב מורגן תמורת סכום סמלי של 10 ליש"ט והתחייבות שישקיע במועדון סכום של 30 מיליון ליש"ט לפחות. אז נכון שהייוורד לא הפך את וולבס לאימפריה גדולה, אך זו גם לא הייתה המטרה שלו. מה שהוא כן הצליח היה להפוך את וולבס למועדון יציב וחזק עם בסיס כלכלי בריא. אין ספק שהייוורד הוא הסיבה שוולבס בכלל קיימת היום ובטח משחקת בפרמיירליג. לא סתם הוא עדיין נשיא הכבוד של המועדון, מתחם האימונים קרוי על שמו ואפילו יש רחוב שנקרא "דרך סר ג'ק הייוורד".

השיא: נכון שבעשורים האחרונים שמה של באיירן מינכן ידוע רק כאחת מאימפריות הכדורגל הגדולות בעולם, אבל אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת, הייתה למועדון גם קבוצת כדורסל לא רעה שזכתה בשתי אליפויות רצופות (1954 ו-1955) וגביע אחד (1968).

הקריסה: ההשקעה העצומה, גם הכלכלית וגם המקצועית, בקבוצת הכדורגל כמובן פגעה בקבוצת הכדורסל, שנזנחה על ידי הנהלת המועדון. באיירן מינכן ירדה לליגות הנמוכות והחובבניות.

התקומה: בשנים האחרונות רכשה קבוצת אוהדים, שמונה כ-23 אלף אנשים, 75 אחוזים מהקבוצה והצליחה למשוך אליה שחקנים טובים ולעלות שלוש ליגות בשש שנים. על העגלה קפץ בעונה האחרונה גם נשיא קבוצת הכדורגל, אולי הנס, שהתחיל לגלות מעורבות בפרויקט ודיבר על האהבה שלו לכדורסל ועל הרצון שלו להפוך את באיירן למועדון ספורט הכי גדול באירופה, לפי המודל של ריאל מדריד וברצלונה. כלומר לשמור על קבוצת כדורסל ברמה גבוהה, לצד קבוצת הכדורגל.

כמובן שיחד עם הנס, אחד מהאנשים החזקים בספורט הגרמני, הגיעו גם ספונסרים רבים שאיפשרו למועדון להחתים את מאמן הנבחרת דרק באוארמן ושחקנים ברמה גבוהה. בקיץ האחרון הצליחה הקבוצה לחזור לבונדסליגה עם מאזן של הפסד אחד בליגת המשנה אשתקד, כשבכל משחק מגיעים אלפי צופים כשרבים נוספים בכלל לא משיגים כרטיסים. אחרי הגשמת חלום החזרה לבונדסליגה, הנס כבר הצהיר שיעשה כל מה שהוא יכול כדי להנחית את דירק נוביצקי בבוואריה. עדיין קשה לדעת אם זה יקרה, אבל מה שברור שבאירופה לא מזלזלים בכוונות באיירן והעניקו לה כרטיס חופשי ליורוקאפ לעונת 2011/12.

השיא: עונת 1971/2 של לוס אנג'לס לייקרס הייתה מהגדולות של קבוצת NBA אי פעם. הקבוצה מעיר המלאכים זכתה באליפות ראשונה אחרי 18 שנה עם 1:4 קל על ניו יורק ניקס בסדרת הגמר ולאחר עונה עם מאזן 13:69, שיא שנשבר רק ב-1995/6 על ידי שיקגו בולס עם 10:72.

הקריסה: עונת 1972/3 עוד הייתה טובה מבחינת הלייקרס, שהפסידו בשחזור הגמר משנה לפני כן לניקס 4:1. הנפילה האמיתית החלה עם פרישתו של ווילט צ'מברליין בתום אותה עונה ודעיכתו האיטית של ג'רי ווסט שהיה אז בן 35. הלייקרס התקשו לבנות את הקבוצה מחדש, סיימו שתי עונות אפורות בלי להגיע לפלייאוף בכלל ועוד מספר שנים עם הדחות מוקדמות למרות צירופו של קארים עבדול ג'באר.

התקומה: לאחר הדחה מוקדמת בפלייאוף 1978/9 על ידי סיאטל, מכר ג'ק קנט קוק את חלקו במועדון למפתח הנדל"ן ג'רי באס תמורת 67.5 מיליון דולר. הלייקרס, שהחזיקו בבחירת הדראפט הראשונה של אותה השנה, צירפו את מג'יק ג'ונסון, שביחד עם עבדול ג'באר הובילו את הקבוצה לאליפות ולחזרה האמיתית לקדמת הבמה, תוך שהרוקי בן ה-20 מנפק את אחד המשחקים הזכורים בהיסטוריה מול פילדלפיה בגמר.

עבדול ג'באר נפצע לפני משחק מספר שש וג'ונסון מילא את מקומו בעמדת הסנטר וסיים את המשחק עם מספרים מפלצתיים של 42 נקודות, 15 ריבאונדים ו-7 אסיסטים וסידר ללייקרס ניצחון 107:123 ו-2:4 בסדרת הגמר. משם הקבוצה מהוליווד כבר הייתה בלתי ניתנת לעצירה וזכתה בארבע אליפויות נוספות באותו עשור. באס, אגב, שם עד ימינו אנו.

דוגמה נוספת וקרובה יותר מן הספורט האמריקני היא קבוצת הבייסבול בוסטון רד סוקס, שנרכשה ב-2002 על ידי ג'ון הנרי וקונצרן NESV שבבעלותו. הנרי הצליח לבצע מספר מהלכים מוצלחים, כולל החלפת הג'נרל מנג'ר, והוביל את הקבוצה לזכייה בוורלד סירייס כבר ב-2004 ואחת נוספת ב-2007, זאת לאחר שהקבוצה לא זכתה בתואר מאז 1918! אגב, הנרי קיבל תאבון ובאוקטובר 2010 רכש גם את ליברפול. להבדיל אלף אלפי הבדלים, יכול להיות שדן אדלר ואדם לוין רואים בהנרי מודל לחיקוי וינסו להפוך בעצמם לאימפרית ספורט בזעיר אנפין?

השיא: ארבע אליפויות צרפת רצופות בין 1989-1992 וזכייה בליגת האלופות בעונת 1993, שהושגו בעזרת הבעלים הכל יכול ברנר טאפי, שהחתים שחקנים כמו קלאוס אלופס, דידייה דשאן, ז'אן פייר פאפין, רודי פלר ואריק קאנטונה.

הקריסה: אותו טאפי התגלה ב-1993 כאיש מושחת והורשע בקניית משחק מול ולנסיין כדי לשמור על שחקניו טריים ובריאים לגמר ליגת האלופות. תואר האליפות נשלל ממארסיי, שעקב קשיים כלכליים של טאפי גם ירדה לליגת המשנה כשהנוכל עצמו נשלח לשנתיים בבית סוהר.

התקומה: מארסיי הצליחה לחזור לליג 1 ולהתחיל בתהליך שיקום אמיתי רק ב-1996, כשרוב מניות המועדון נרכשו על ידי רובר לואי דרייפוס, מבעלי חברת "אדידס". אחת המטרות המרכזיות שעמדה בפני לואי דרייפוס הייתה שיווק הקבוצה באופן מאסיבי לאוכלוסית המהגרים בעיר הדרומית. לשם כך, הוא השקיע סכומי כסף אדירים והנחית כוכבים כמו פאבריציו רבאנלי, לורן בלאן וכריסטוף דוגארי.

אז נכון שצחוק הגורל לא איפשר לדרייפוס, שהשקיע למעלה מ-200 מיליון יורו בפרויקט האהוב, לראות את מארסיי זוכה באליפות הראשונה מאז תחילת שנות ה-90 כשמת ביולי 2009 לאחר מאבק במחלת הלוקמיה וכשהוא בן 67, ממש בפתיחת עונת האליפות. אך גם כך, אין ספק שהוא היה האיש שהחזיר את הקבוצה האהודה ביותר בצרפת למסלול הנכון אחרי תקופה איומה ואף דאג ליום שלאחר מותו כשהוריש את הקבוצה לאלמנתו, מרגריטה, שהתחייבה להמשיך ולהשקיע כמו שרובר היה רוצה.

הפריחה: ההוקי קרח פרח בצ'כיה בשנים שבאו לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בעיר ליברץ, בה היו שלוש קבוצות: רפיד, סלאביה וSNB. בשנת 1956 התאחדו הקבוצות ללוקומוטיב ליברץ, שבאותן השנים שיחקה בליגת ההוקי קרח הראשונה והשנייה של צ'כיה והתמחתה בייצור שחקנים צעירים.

הקריסה: החל משנת 1985 המועדון המקצועני פשוט קרס מבחינה כלכלית, והקבוצה הידרדרה לליגות חובבניות ואף נעצרה פעילות המחלקה הבוגרת לטובת הנוער. השנים הללו גרמו לקבוצה לאבד את יוקרתה ואת האהדה לה זכתה ברחבי צ'כיה.

התקומה: המשבר הקשה נגמר בשנת 1994, כשחברת אנרגיה גדולה בראשות שחקן העבר פטר סירובטקו רכשה את המועדון. הבעלים החדשים גייסו ספונסרים, שביחד איתם השקיעו סכומים גדולים וביצעו מהפכה של ממש בכל מחלקות המועדון. כבר בעונה הראשונה שלהם במועדון הצליחה ליברץ לעלות לליגה המקצוענית השנייה.

בקיץ 2000 רצו הבעלים לשנות את התדמית המיושנת של המועדון והחליפו את שם הקבוצה לבילי טיגרי (הנמרים הלבנים) ליברץ. שנתיים לאחר מכן כבר הצליחה הקבוצה לעלות לליגה הבכירה. מאז, לא רק שהנמרים הלבנים לא ירדו מהליגה הבכירה, הם אפילו הצליחו להיות אלופי הליגה הסדירה פעמיים ברציפות (2005/6 ו-2006/7) ומקום שלישי בפלייאוף פעמיים (2004/5 ו-2006/7), תוך שהם מעבירים את המועדון לאולם חדש ומפואר בשם "טיפספורט ארינה" לפני עונת 2005/6. באוקטובר אשתקד הפכה בילי טיגרי ליברץ לקבוצה הצ'כית הראשונה בהיסטוריה שמשחקת נגד קבוצת NHL, כשפגשה את בוסטון ברוינס החזקה.

אין ספק שעל אף היותה הדוגמה הכי פחות מוכרת לקהל הישראלי ובכלל, נראה שעבור אוהדי בית"ר מדובר במודל האופטימלי ובעיקר הריאלי מכולם.

סיקור מיוחד: דן אדלר ואדם לוין רכשו את בית"ר ירושלים