היו רגעי חסד: התחנות המשמעותיות בקריירה של יאו מינג

הפציעות הכריעו את יאו מינג בגיל 30 בלבד

שבעה שחקנים בתולדות הליגה היו בגובה 5'7 (2.26 מטר) ומעלה, ביניהם אטריות כמו שון בראדלי ומאנוט בול, שהיו נטולי מאסה ויכולת להתמודד עם פיזיות; או כאלה שסבלו מבעיות של ענקים כמו ג'ורג' מיורסן וגופם לא היה ערוך להתמודדות עם התנאים הפיזיולוגיים של ספורט מקצועי. יאו מינג (2.29 מטר), למרות כל הפציעות בקריירה, היה סיפור אחר, עם שילוב של גובה, אורך, מאסה, קואורדינציה וכישרון.

כבן לאבא בגובה 2.01 ולאמא בגובה 1.90, שניהם שחקני עבר, החל מרגע הפרייתו נראה היה כי יאו נועד לשחק כדורסל. בגיל 9 הוא כבר הגיע לגובה 1.65 מטר והחל לשחק ברמה של חטיבת ביניים. בגיל 13 יאו עבר לקבוצת הנוער של שנגחאי שארקס, וכעבור ארבע שנים קו?דם לקבוצת הבוגרים של המועדון ושיחק בליגה הסינית. בעונה החמישית והאחרונה שלו בקבוצה, יאו זכה בתואר אליפות קבוצתי היחידי בקריירה שלו, כשהוא מעמיד ממוצעים של 32.4 נקודות, 65.1% מהשדה ו-19 ריבאונדים למשחק. לפני שנתיים יאו השלים מעגל והפך לבעלים של שנגחאי שארקס, שהיו בבעיות פיננסיות חמורות.

בדראפט 2002 יאו נבחר ראשון ע"י יוסטון רוקטס, ולראשונה שחקן בינלאומי נבחר ראשון בדראפט מבלי שעבר במכללות. זה לא בא בקלות: ה-CBA (איגוד הכדורסל הסיני) התנה את שחרורו של יאו לארה"ב, בתנאי שהוא ייבחר ראשון ויתחייב לשחק במדי הנבחרת הסינית. גם לאחר תשע עונות בלבד של יאו במדי הרוקטס, במהלכן שיחק רק 514 משחקי עונה סדירה ופלייאוף, ניתן לומר שהבחירה בו הייתה מוצדקת ואף מוצלחת במידת האפשר.

זאת מאחר שדראפט 2002 התגלה כאחד המפוספסים בעשור האחרון: הרכז המוכשר ג'יי וויליאמס שנבחר שני, נפצע בתאונת אופנוע לאחר עונת הרוקי שלו ומעולם לא חזר לעצמו. בבחירה השלישית, מייק דאנליבי ג'וניור הגיע לשיאו רק בעונתו השביעית בליגה ומיד אחריה החל לסבול מפציעות ולדעוך. דרו גודן, ניקולוס סקיטישווילי ודחוואן ואגנר, משלימים שישייה מאכזבת ומפוספסת למדי. אפילו סיפורי ההצלחה מהדראפט – ננה (בחירה 7), אמארה סטודמאייר (בחירה 9), קארון באטלר (בחירה 10) וקרלוס בוזר (בחירה 35), סבלו לאורך הקריירה שלהם ממגוון רחב של פציעות. במובן זה, הפרישה המוקדמת של יאו לקראת גיל 31, רק חותמת את דראפט 2002 באופן סופי ומוחלט כטראגי.

הציפיות מנבחר ראשון בדראפט הן תמיד גבוהות, במיוחד אם מדובר בשחקן שהתנסה רק בליגה הסינית, אבל היחס החשדני, פסימי ולעגני שהופנה כלפי יאו בעונת הרוקי שלו, היה חסר תקדים במושגי NBA. פרשנים רבים חזו כי יאו יכשל בליגה, ביניהם צ'רלס בארקלי שהצהיר כי ינשק את ישבנו של הקולגה קני סמית, אם יאו יקלע יותר מ-19 נקודות במשחק ספציפי. יאו לא נתן לבארקלי להמתין הרבה וב-17 בנובמבר 2002 קלע 20 נקודות, מבלי להחטיא אף זריקה מהשדה ומקו העונשין. בארקלי קיים את הבטחתו בשידור ונישק תחת של חמור, שקני סמית הביא לאולפן.

אבל יאו נאלץ להתמודד עם גילויי לעג על סף הגזענות, גם בהמשך העונה: כשמיאמי היט אירחו את הרוקטס, הם חילקו לקהל ביציעים 8,000 עוגיות מזל, חץ הישר ללב הסטריאוטיפ הסיני. שאקיל אוניל, לקראת המפגש הראשון בינו לבין יאו, אמר בראיון טלוויזיוני: "תגידו ליאו מינג, צ'ינג-צ'ונג-יאנג-ווה-אה-סו". שאק טען שהוא רק התבדח, יאו גילה הבנה לבדיחה אבל גם הזדהות עם עלבונם של אסייתים-אמריקאיים רבים. במשחק עצמו, שאק ניצח את המאצ'-אפ הסטטיסטי עם 31 נקודות ו-13 ריבאונדים לעומת 6 נקודות בלבד מצד יאו. אבל יאו חסם את שאק פעמיים והבטיח את הניצחון לרוקטס, עם דאנק בהארכה. את עונת הרוקי שלו סיים יאו בממוצעים של 13.5 נקודות, 8.2 ריבאונדים ו-1.8 חסימות למשחק, שני בהצבעות לתואר רוקי העונה רק לאמארה סטודמאייר המרשים, כך שלפחות אנשי המדיה החלו לכבד את יאו.

לאחר שתי עונותיו הראשונות של יאו ביוסטון, הקבוצה ביצעה טרייד עבור טרייסי מקגריידי, אז עדיין סופרסטאר בריא ובן 25. קשה לחשוב על צמד מפוספס ומאכזב יותר בעשור האחרון, במיוחד מבחינת השילוב של שחקן חוץ סקורר וסנטר דומיננטי. עונתם הראשונה יחדיו הייתה גם האחרונה שבה שני הכוכבים נמנעו מפציעות משמעותיות ורשמו מעל 121 משחקים ביחד – זה הסתיים במקום החמישי במערב והפסד בשבעה משחקים לדאלאס בסיבוב הראשון, לאחר יתרון 0:2 של הרוקטס (כולל תצוגת 13 מ-14 מהשדה של יאו במשחק השני) ותבוסה ב-40 הפרש במשחק המכריע.

פלייאוף 2007 היה השני והאחרון שבו הצמד מינגריידי שיתף פעולה, הפעם עם יתרון ביתיות מול יוטה. הרוקטס שוב ניצחו בשני המשחקים הראשונים, לא הצליחו לנצח ביוטה והפסידו את משחק 7 המכריע בביתם. יאו סיים את הסדרה בממוצעים 25.1 נקודות, 10.3 ריבאונדים ו-29 נקודות במשחק ההדחה, כולל 15 נקודות ברבע האחרון – אבל רק 6 ריבאונדים באותו משחק שאחריו אמר: "לא עשיתי את העבודה שלי". מקגריידי בכה במסיבת העיתונאים, ג'ף ואן גנדי השמרן שילם את המחיר, וצירופם של ריק אדלמן, לואיס סקולה ורון ארטסט לשורות הקבוצה בעונות הבאות, לא הספיק לאור היעדרותם לסירוגין של יאו ומקגריידי מעונות ופלייאופים שלמים, כולל ירידה דראסטית בכושרו של טימאק המאכזב. בשנות ה-2000 יאו ויוסטון הפכו מילים נרדפות לפוטנציאל לא ממומש.

אותן פציעות ואכזבות בפלייאוף באו דווקא כאשר יאו הגיע לשיאו: בעונת 2005/06 הוא השיג לראשונה ממוצעי 10-20 ומעלה; בעונה שאחרי, יאו רשם שיא קריירה בממוצע נקודות למשחק (25). האם מדובר רק בשיפור טבעי מעונתו הרביעית בליגה והלאה? לא לפי יאו עצמו, שטען כי בוהן כף רגלו השמאלית, שנותחה במהלך עונת 2005/06, הציקה לו מאז הגעתו לליגה. אבל עד לאותו ניתוח, יאו פספס שני משחקים בלבד בשלוש עונותיו הראשונות בליגה. בשלהי עונת 2006 הוא שבר את כף רגלו השמאלית ונותח שוב, נעדר לשישה חודשים ושב ונעדר מחודשי ינואר-פברואר של העונה שלאחר מכן, עם שבר בברך הימנית. את עונת 2007/08 יאו גמר בשלהי פברואר, שוב עם שבר בכף רגלו השמאלית.

הוא נעדר מחמישה משחקים בלבד בעונת 2008/09, אבל שוב ירד מהפרקט לפני שאר חבריו לקבוצה, עם פציעה במשחק השלישי של חצי גמר המערב מול הלייקרס. מאותה פציעה, שהחלה כנקע בקרסול והתפתחה לשבר באותה כף רגל שמאל טורדנית, יאו כבר לא חזר והחמיץ את כל עונת 2009/10, עם חמישה משחקים אחרונים בהחלט בתחילת העונה האחרונה. ככל שהצטברו הפציעות, צצו שמועות לפיהן יאו סובל מכך שעצמותיו ממשיכות לגדול. מנגד, ייתכן שעם הזמן הוא קרס תחת עומס המשחקים של הליגה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שכף רגל שמאל הציקה לו שוב ושוב, החל מגיל 18 אז שבר אותה לראשונה. ייתכן כי אותו ניתוח שבוצע על "בוהן אכילס" של יאו, אפשר לו להגיע לשיאו, אך במחיר בריאותי כבד.

ואולי בין הסיבות לפציעות של יאו כתוצאה מעומס משחקים, אפשר למנות את המחויבות שלו לנבחרת סין בכדורסל, שבאה לידי ביטוי בהשתתפות בשתי אולימפיאדות, שני טורנירים של פיב"א לאליפות אסיה ואליפות עולם אחת, מאז החלה קריירת ה-NBA שלו ועד לאותה פציעה בפלייאוף 2009 (5 מתוך 8 קיצים ללא מנוחה). באופן מקרי אך די מרגיז עבור אוהדי יוסטון והליגה בכלל, יאו לא פספס שום הופעה משמעותית במדי הנבחרת, אפילו בשנים שבהן הוא גמר את העונה מוקדם בגלל פציעה קשה. קל לומר שעם קיץ חופשי פה ושם, הקריירה של יאו לא הייתה נקטעת עם כל כך הרבה פציעות וכה מוקדם, אך האם קריירת NBA ארוכה מצדיקה ויתור על ייצוג המולדת במעמדים הגבוהים ביותר? אומנם הימנעות מהשתתפות באליפות אסיה הייתה מאפשרת ליאו לנוח בקיץ 2003 ו-2005, כשגופו עוד הסתגל לתנאי הליגה, אבל אלה היו הטורנירים שבהם יאו סחב את סין עד לזכייה הנכספת במדליות הזהב.

כאשר יאו נשא את דגל המשלחת הסינית באולימפיאדת אתונה 2004 וקרא לכך "חלום ממושך שהתגשם", או כשהוא אמר על היעדרות אפשרית מאולימפיאדת בייג'ין 2008, "זה יהיה ההפסד הגדול ביותר בקריירה שלי עד כה", אבל בסוף חזר בזמן ונשא את הלפיד האולימפי היישר לכיכר טיין-אן-מן, אפשר היה לראות כי המסירות שלו למולדת באה לא מהתחייבות, אלא ממחויבות.

הפציעה האחרונה שבדיעבד גמרה את הקריירה של יאו, סימלה יותר מכל האחרות את תחושת הפספוס שהוא מותיר אחריו. בפלייאוף 2009, ללא טימאק אבל עם צוות מסייע מהטובים בליגה, יוסטון עברה את הסיבוב הראשון לראשונה בעידן יאו, עם ניצחון בשישה משחקים על פורטלנד הביתית. בחצי גמר המערב חיכתה להם האלופה שבדרך, לוס אנג'לס לייקרס, אבל הרוקטס לא נבהלו ולקחו את המשחק הראשון בסטייפלס סנטר, עם 28 נקודות של יאו כולל 8 בארבע הדקות האחרונות. עם ארון ברוקס הזריז שעשה שמות בהגנת הלייקרס; עם רון ארטסט ושיין באטייה שטיפלו בקובי בריאנט; עם לואיס סקולה וצ'אק הייז שאמללו לפאו גאסול את החיים; עם ריק אדלמן על הקווים כיריב שקול לפיל ג'קסון; והכי חשוב, עם יאו בצבע כמענה לצמד הגבוהים גאסול-ביינום, יוסטון נראתה אז (וגם כיום בדיעבד), כיריבה הכי קשה בדרך של הלייקרס לתואר (והיחידה שגררה אותם לשבעה משחקים), אפילו עם סיכוי ממשי להעפיל לגמר המערב.

אבל במשחק השלישי הרוקטס הפסידו את יתרון הביתיות וגם את יאו, שכאמור נפצע באופן שממנו הוא כבר לא חזר, ממש כמו מחליפו דיקמבה מוטומבו בסיבוב הקודם. ההבדל הוא שמוטומבו גמר את הקריירה כשהוא ככל הנראה מעל גיל 40, באמתחתו עונות רבות ומלאות הישגים משמעותיים, כגון הדחת סיאטל סופרסוניקס מהסיבוב הראשון במדי דנבר שדורגה שמינית, או העפלה לגמר ה-NBA במדי פילדלפיה. נקווה רק כי שני הסנטרים הצעירים שחזו במו עיניהם באותן פציעות – גרג אודן ואנדרו ביינום – יצליחו ללכת בדרכו של מוטומבו, תוך הפגנת הכישרון של יאו, כישרון שהוא נדיר אצל ענקים כאלה ביחס של 1 ל-1.3 מיליארד סינים.