קופסה שחורה: רגעי האומללות של אוהדי הספורט מול המקלט

וידאו של אוהד מתוסכל של ריבר פלייט פורק תסכול מול הטלוויזיה הציף השבוע את הרשת. לאחר שתצפו בו, תוכלו לקרוא ולהבין מה הרגישו גם ארבעה מכותבינו ברגעים דומים בחייהם

15/07/2011

«iframe width="450" height="349" src="https://www.youtube.com/embed/A7EK0Izjh_Y" frameborder="0" allowfullscreen»«/iframe»

טוב לדעת (מקודם)

מבצע מיוחד לגולשי וואלה על המזרונים הטובים בעולם

מוגש מטעם ד"ר קומפורט

סנטיאגו פסמאן, אוהד ריבר פלייט, לא ידע שיהפוך בן לילה למפורסם. הברנש מבואנוס איירס עקב בחרדה אחרי משחק הירידה של קבוצתו לליגה השנייה ועשה את מה שכולנו היינו עושים במקרה הזה - הביע תסכול עמוק.

בני משפחתו לקחו את זה צעד אחד קדימה והנציחו אותו בלי ידיעתו. פסמאן נתפס מחרף, מגדף ומשתולל, והחוויה שלו הפכה לאחד הקליפים הנצפים ביותר בשבוע החולף ברשת. לאחר מכן הוא התנצל בראיון בעיתון בפני כל מי שקילל, אבל אנחנו מבינים אותו. מבינים, כי מי מכם לא היה במצב שבו הוא מרגיש חוסר אונים כזה מול המקלט? אנחנו, למשל, היינו. הנה ארבע דוגמאות, אתם מוזמנים לתת את שלכם.

הנכס היחיד על המוצב (ענבל מנור)

פברואר 2003. מה שהיה אמור להיות "רק סוף שבוע", הפך לכמעט שבועיים במוצב קטן בהר דב. שבועיים שבהם אתה מנסה להימנע מלהישאב לפסטורליות של מזג האוויר הערפילי והקר, הנוף המהמם והשעמום. השגרה די מעצבנת. שמירות 2-4, אסור לצאת מהמרחב המוגן, אסור לרדת ממדים וגם הנעליים יורדות רק באישור. בהקשר הזה, כמה שמחתי לשמוע שהמשחק בין מכבי נתניה לשלי להפועל פתח תקוה ישודר בערוץ הספורט. ימים חיכיתי לו. סידרתי את השמירות במיוחד, הודעתי ש"אף אחד לא מתקרב לטלוויזיה" ובעיקר קיוויתי שהחיזבאללה ישאירו את הגזרה שקטה בלי הקפצות למיניהן.

המשחק עצמו היה די ירוד. שער מדהים של גיא צרפתי בהקפצה מחצי מגרש הקפיץ אותי באוויר. יתר הדקות עברו בציפייה לשריקה של איתן תבריזי. ואז הגיעה הדקה ה-90. איבוד כדור מטומטם, ערבוביה ברחבה ומנור חסן מגלגל כדור שמורחק מהקו על ידי אורי אוזן. תבריזי ראה פנדל (שלא היה), הוציא אדום ומאוחר יותר הצדיק עצמו עם המשפט האלמותי: "היד היא המשכה של הכתף". חסן קבע 1:1. לא הספקתי לעכל את התסכול והעצבים, לסנן כמה קללות וזה קרה שוב. השמטה של השוער, שלומי אדרי השתלט ועוד נגיעת יד. הפעם אין ויכוחים. אדום מוצדק. ושוב מנור חסן. 1:2.

מה שקרה אחר כך, קצת מעורפל. אני לא זוכר הרבה וגם לא רוצה לזכור, אבל מה משפט אחד אני לא יכול לשכוח. את הסמל שלי מתחנן: "רק אל תשבור את הטלוויזיה. היא כל מה שיש לנו במוצב".

ארור תהיה, שער הזהב (עינב שיף)

הכל מתחיל ב-1994. ילד בן 8 נשאר ער הרבה אחרי הזמן החוקי כדי לראות את בארזי ורוברטו באג'יו שולחים את ברזיל הבינונית לקחת גביע מעפן ואת אחיו הגדול והנערץ לישון כשהוא כמעט מרסק את המסך. זה ממשיך ב-1996 עם ההדחה המטופשת ביורו ונמשך בפנדל שדי ביאג'יו שלח למשקוף מול צרפת. לאהוב את איטליה בשנות ה-90 זה לאהוב את היפים שמשחקים מכוער ונחותים לעומת קוסמי הכדור.

אבל ביורו 2000 זה הגיע לנו. שיחקנו מצוין, דפקנו את הולנד השחצנים עם בונקר מהאגדות ובגמר מול צרפת שיחקנו כמו נבחרת איטלקית גאה וזקופת ראש. אבל אז, אחרי הגול של דלבקיו הגיעו ההחמצות של דל פיירו, ועם כל החמצה איתה התובנה שזה לא יימשך, משהו כאן יקרה, מישהו יפסיק את השידורים ויקרין את לה מרמור תוך כדי שהוא משתין לנו על הראש. גול השיוויון התקבל עוד בהבנה, אבל אז, בימי שער הזהב הבן אלף, טרזגה שלח אותי לאותה שנת 1994 ואת הטלוויזיה שלנו לפינה. שתחשוב טוב-טוב על מה שהיא עשתה.

למה, גריידי, למה? (דוד רוזנטל)

16 באוקטובר 2003, תאריך שקשה לשכוח. אינינג שמיני, בוסטון ביתרון 2:5 על היאנקיז, משחק 7 בסדרת גמר ה-AL בבייסבול על כל הקופה, המנצחת עולה לוורלד סירייס. כל אנשי אומת הרד סוקס, ובכלל כל מי שעיניו בראשו, מבינים שפדרו מרטינז, שנתן הצגה עד אז, צריך לפנות את מקומו למגיש אחר. גם פדרו עצמו מבין את זה, אבל אז עולה המאמן גריידי ליטל לגבעה ומשהו מוזר קורה: הוא משוחח אתו קלות, טופח לו על השכם ומשאיר אותו על הגבעה. היאנקיז משווים ל-5:5. ואז בא האינינג ה-11 וההומראן של ארון בון ששלח את היאנקיז לריקוד הגדול. עוד פרק ארור בהיסטוריה המקוללת של הרד סוקס.

לפני שהכדור של בון סיים את מעופו ליציע, האצבע כבר הייתה על ההדק, נשלחת אל השלט. השעה בערך 1:30 לפנות בוקר שעון בוסטון. לחיצה קצרה מדוממת את המכשיר שעומד במרכז החדר, מכשיר שנכון לרגע זה הוא האויב מספר 1. נפש דואבת, רגע שכל אוהד ספורט היה שמח לוותר עליו. חדר אחד, אדם אחד, קופסה שחורה אחת. כמו במטוס, גם הקופסה השחורה הזו הייתה הייתה היחידה ששרדה את ההתרסקות.

מי אמר שבסוף הגרמנים מנצחים? (אור שקדי)

אחרי שאת המשחק הראשון של באיירן מינכן בסן סירו והשער של מריו גומז ראיתי באחד הפאבים המקומיים בראשון לציון, החלטתי שאת הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות אני רואה בבית יחד עם אחד החברים הטובים שלי, אוהד באיירן מינכן. הציפייה – לא פחות מכרטיס קליל לרבע הגמר, ועל הדרך נקמה על ההפסד המשפיל בגמר האלופות בשנה שעברה.

שריקת הפתיחה, הבירה הראשונה נפתחת, כשבצד אבא שלי קובע: "אתם עפים היום", ואני עם תנועת יד מבטל אותו. דקה רביעית, אטו גורם לי להפיל את הכוס מהיד, 0:1 אינטר. עד המחצית, באיירן מוכיחה למה היא אחת הקבוצות הטובות והפראייריות בתולדות הכדורגל האירופי, כדורגל מרהיב, מהפך מוצדק וחגיגות בסלון. "אולי אני עף היום, לשמיים, לרבע גמר", החזרתי לאבא במחצית.

ואז נשבר הלב. באיירן החטיאה בלי הפסקה, אינטר ניצלה את זה, סניידר השווה וגרם בסלון להרגשה של דה ז'ה וו. "רק שלא יחתימו את סולשיאר הכלב", זרק חבר שלי לאוויר. מי צריך את סולשיאר? בא פאנדב, נגר בן נגר לעומת הכישרון שיש אצלנו, ותקע לנו את הסכין. מעולם לא ישבתי לראות קבוצה יריבה חוגגת מול קבוצה שאני אוהד. הפעם, לא הצלחתי להזיז את המבט מהמסך. לא יודע למה, כנראה שזה היה ההלם. עוד עונה הלכה ברגע, עוד פעם יצאנו לוזרים. והנה אני יושב בסלון שלי, מדוכדך עד מוות. לפחות הבירות היו בזול.

ואתם? איזה רגע שבו רציתם לשבור את הטלוויזיה אתם זוכרים?

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully