נילסן הביתה? גברי הביתה!

יש משהו מקומם בגלגול העיניים ובהיתממות של קברניטי ההתאחדות לאחר התבוסה בגרמניה – כמו גם בגלגול כדור האשמה הבלעדית לפתחו של ריצ'רד נילסן. נכון, הבחירה להתמודד מול נבחרת גרמניה בקייזרסלאוטרן, בוודאי בעיתוי הנוכחי – הייתה אומללה, שלא לומר מטופשת. לצד זה, בחירת ההרכב התמוהה, יחד עם ניסוי הכלים הראשוני של השיטה החדשה, דווקא במשחק מול יריב עדיף בהרבה, אומללה לא פחות. מטופשת כבר אמרנו. נאיביות, אולי שאננות, על כל פנים, שיקול הדעת שהוביל את נילסן לפיאסקו הגרמני המיותר, עלול לעלות לו במשרתו.

אבל יותר מרוח הנכאים שהפיל המשחק על אוהדי הכדורגל בארץ, הצליחה לחשוף ההתנהלות שלאחריו את פניו האומללים והצבועים של הענף. שהרי רק אידיוט מושלם לא יקבל את הטענה כי במחצית המשחק התהלכו החברים צימר ולוי ביציע הכבוד בחזה נפוח ובמבט פוזל מרוב גאווה עצמית ויוהרה. הנה, ישראל הקטנה מובילה 0:1 מול גרמניה על אדמתה. "איזו בחירה מוצלחת של מאמן", החליפו ביניהם צ'אפחות, בוודאי. "תותח הנילסן הזה", ודאי מלמל יו"ר ההתאחדות הגרמנית באוזני עמיתו הישראלי. "אלוף אירופה". הזכיר לו גברי. אלוף אירופה בישראל.

שעה מאוחר יותר וגברי כבר עומד – נפוח קצת פחות – אל מול עטו הנוקב של גולן חזני מהעיתון של המדינה ומתבקש לערוף את ראשו של נילסן עוד לפני הורדת העיתון לדפוס. "בינתיים", מסתפק גברי ברמיזה מלאת הסתייגות, עליה עטים העיתונאים כמוצאי שלל רב. בינתיים הוא ממשיך. ומיד מתיישב העורך החדש של העיתון הנפוץ במדינה ומנסח את הכותרת הבוטה "הביתה!" כאילו מישהו היה מעז לנעוץ איזה "הביתה!" שכזה בכל מדור אחר, בכל עניין אחר – נאמר במדור הכלכלה, לשר האוצר הכושל, או במדור בידור ופנאי לחברה יוהנה פרנר מערוץ 10. אולם בארץ האקדוחנים צמאי הדם, תובע העיתון את ראשו של המאמן במלוא העוצמה והחוצפה ולא מתעכב לרגע להרהר באפשרות שמא הכישלון אינו יתום ושמא אביו הביולוגי של הכישלון – אינו אחר מאשר התליין בעצמו, דון גברון – הפטרון האחרון.

שהרי אותו 7:1 מביך ומדכדך אינו פרי ניהול טקטי כושל ועיתוי קביעת משחק גרוע בלבד. מדובר – וידוע לכל – בהבשלה של פרי הבאושים הקרוי "ניהול הכדורגל בישראל". ניהול חובבני של הענף כולו, החל מליגות הכדורגל בכל הרמות, דרך הכנה רשלנית של תשתית לעתיד, דרך יחסים עכורים בין שחקני הכדורגל הבכירים בארץ (גם כאן, באדיבות "ידיעות אחרונות" ובעל הטור – חיים רביבו), פרשיות שריח של קוד אתי חמוץ נודף מהן, כמעט בכל גילאי הנבחרות, יחד עם מונופוליזציה ופוליטיזציה של הגוף הציבורי הקרוי "ההתאחדות לכדורגל בישראל", נוסף לבעיות גלויות וארוכות שנים כגון תרבות ספורט חולה ואלימה ושיטת החאפ-לאפ הנפוצה כל-כך במחוזותינו, הפכו את התבוסה בגרמניה לא לפיאסקו, אלא להתרחשות שתוצאותיה נקבעו עוד בעבר.

אפשר לחזור לימי שרף, גרונדמן וחבר השניאורים ולטעון כי מדובר במדינת עולם שלישי עם משאבים ספורטיביים של מדינת עולם חמישי, ולדבר באריכות על הבדלי העומק בכשרון ועל החוסן הגופני וכל החרטא ברטא. האמת צריכה להיאמר אחת ולתמיד – אין כל סיבה שאחרי חמישים שנות קיום לא תצליח מדינה בת שישה מיליון תושבים להעמיד נבחרת כדורגל ראויה לשמה. בעיקר כשענף אחר כבר רשם פטנט על שמו בנושא. אפילו הכדורעף, הכדורמים, הכדוריד והטניס המתוקצבים והמתוקשרים הרבה פחות מהכדורגל, מצליחים באופן יחסי יותר מהענף המוביל. במי האשמה? בדור הכדורגלנים הנחות? באמת שנמאס מהמנטרה השחוקה הזאת. ניהול כושל, רבותיי. ניהול גרוע ארוך שנים, מתמשך, בזבזני, שחצני, מתלהם, חובבני, גס רוח לעתים ובעיקר – נכשל סדרתי.

אז כן, אפשר לערוף את ראשו של נילסן, לחלץ את קשטן מההסכם עם הפועל ת"א ולפלל לנס, להתעלות חד פעמית, הבזק תקופתי של רצון טוב מצד בחורינו המצוינים, שאולי באיזה פוקס מקרי יעשו לכולנו טובה ויגיעו לפלייאוף. נו טוב, תמיד אפשר לקוות. אבל אפשר גם לנסות דרך אחרת – במקום להחליף את נילסן, להעלות את רף האשמה מעט גבוה יותר, אל החלונות הגבוהים באמת. להפנות את האצבע המאשימה לברון החותם על השיק, הנושא במשרה הציבורית, הצריך לעמוד במבחן התוצאה, גם הוא, ולומר ביושר מקצועי, לפחות פעם אחת בחייו: "ה-7:1 הזה רשום גם על שמי. נכשלתי, אני הולך הביתה". ושייקח אתו את כל הפוליטרוקים הקטנים התומכים בו, שגם הם אחראים לפארסה העלובה הקרויה "ניהול ציבורי בכדורגל הישראלי".

1. קשטן או נילסן? – לא זה ולא זה. לפרוייקט חילופי המשמרות שצריכה לעבור נבחרת ישראל יש צורך במאמן בעל אורך נשימה שאינו שבוי של מבחן התוצאה המיידית. אדם הרואה לנגד עיניו את הכדורגל בראיה ארגונית, מערכתית כוללת, שאחד מאופני ביטוייה הוא נבחרת הכדורגל הבוגרת. אדם שיש לו אג'נדה ולא עור של זיקית, אדם בעל כישורים ספורטיביים, ניהוליים וכמובן – מקומי, שטבל לא אחת במימי הביצה. יהיה זה אדם המעורה בכדורגל האירופי, המצוי כל העת בתהליך של למידה והשלמת פערים. אדם כזה יושב בתוכנו. אבל כל עוד הדבר תלוי ביעקב שחר, התפקיד הבא של גיורא שפיגל בהתאחדות לכדורגל יהיה נהג בוס. שלו.

2. הפועל-פארמה. להפועל ת"א תינתן ביום ה' הזדמנות לתקן את הרושם העלוב שהותירו בחורינו המצוינים באירופה. ינצחו או יפסידו – העיקר שיוכיחו כי גם באוקיינוס המחדל והבלגאן הישראלי, ניתן להצמיח איים של שפיות ושל כדורגל מקצועני.

וגם אם למישהו יש בעיה עם זה – שמני לוי ואמיר רנד ייצאו מזה כבר.