זה כל ההבדל
הקלישאה השחוקה אומרת שהדברים הקטנים הם אלו שעושים את ההבדל בין ניצחון להפסד. אלא שבמקרה של חצי הגמר בין רפאל נדאל לאנדי מארי מה שעשה את ההבדל היו דווקא הדברים הגדולים: סבלנות, חוכמה ובעיקר אופי. כמובן שהרגע המשמעותי במשחק היה במצב של 5:7, 1:2 לטובת הבריטי ו-30:15 על הסרב של נדאל, בו מארי חבט כדור קל ביתר התלהבות החוצה.
מאותו הרגע, המדורג ראשון בעולם (עד יום שני) פשוט פירק את הבריטי וזכה בשבעת המשחקונים הבאים כדי לעלות ליתרון 7:5, 2:6, 0:2, משם מארי כבר לא הצליח להתרומם מנטאלית, נכנס לקצב המשחק ולנקודות הארוכות שהכתיב הספרדי, והתפרק לחלוטין. זאת לאחר שבמערכה הראשונה דווקא הבריטי היה זה ששלט באופן ברור בקצב המשחק וקרא את כל המהלכים של נדאל בקלות.
לשם השוואה, במערכה הראשונה השיג מארי 66 אחוזי דיוק בהגשה הראשונה וסיים את המשחק עם 58 אחוזים בלבד. זאת לעומת נדאל, שעלה מ-58 אחוזים ל-68. זאת כשההגשה הייתה אמורה להיות המפתח של מארי לניצחון. נתון נוסף שיבהיר את ההבדלים בין המערכה הראשונה לשתיים אחריה אלה הטעויות הלא מחויבות. נדאל ביצע 4 כאלה במערכה הראשונה ו-7 במשחק כולו, כלומר ממוצע של אחת (!) למערכה, בעוד למארי היו 8 כאלה במערכה הראשונה, כשהסרב שלו עוד חיפה על זה, ו-39 במשחק כולו. הבדל של 32 בין שני השחקנים, ולמעשה שמונה משחקונים.
בדקות שנדאל השתלט על המשחק עם ריצת שבעה משחקונים רצופים, לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה על גמר הרולאן גארוס, בו מלך החימר חזר מ-5:2 ל-5:7, 0:2 מול רוג'ר פדרר. הקו המשותף לשני המקרים זו העובדה שבשניהם הצליח נדאל להראות שהוא אלוף אמיתי. תמיד מריח דם, יודע איפה ואיך להוציא את היריב שלו משיווי משקל ואיך לגרום למי שעומד מהצד השני של הרשת להבין שמה שהוא יעשה לא יהיה מספיק טוב כי תמיד השור ממאיורקה יגיע לכל כדור שלו. זו הבנה שמחלחלת ליריב עד שהוא מבין שזה רק עניין של זמן עד שהוא יירד מנוצח מהמגרש. ואת זה נדאל עושה לשחקנים הטובים ביותר בעולם.
אם יש משהו ששוב איכזב אצל אנדי מארי, בטורניר הטניס הכי טוב בקריירה שלו, זה הקיבעון המחשבתי. הבריטי ידע שהוא צריך לשחק על הבקהנד של נדאל, המכה הפחות טובה מבין השתיים. מה שגרם למדורג רביעי בעולם ללכת לשם כל הזמן, גם במקרים בהם היה חייב לחבוט פורהנד לאורך הקו. לרגעים היה נדמה שלנדאל יש חצי מגרש להשכרה, כי מה שמארי לא יעשה, הוא לעולם לא יחבוט לכיוון הבקהנד של מחזיק התואר.
נקודה נוספת שמצביעה מעט על הקיבעון המחשבתי זו העובדה שמארי שמע לפני המשחק שהוא חייב להירגע ולהפסיק לצעוק ולדבר כל הזמן עם התא שלו, מה שגרם לו להיות ממש אפאטי לאורך שלבים ארוכים במשחק. הבריטי פשוט לא הבין מתי מותר לו לשחרר קצת קיטור, וכשהוא עשה את זה עם הזריקה של הכובע על הדשא זה כבר היה מאוחר מדי. נדאל כבר היה בדרך לניצחון מספר 20 ברציפות בווימבלדון ולגמר.
הגיע מוכן
בניגוד למשחק השני של יום חצאי הגמר, הרגע המכונן במשחק הראשון היה דווקא בו מי שניצח בסופו של דבר הפסיד נקודה. זה היה במערכה הראשונה בין נובאק דג'וקוביץ' לג'ו ווילפריד צונגה, כשהצרפתי הוביל 3:4 והגיש. נולה הצליח להשיג שתי נקודות שבירה (אחת יותר ממה שהיה לפדרר מול צונגה בכל רבע הגמר) עם 40:15, אך בגלל פורהנד עלוב שלו הצליח צונגה לזכות בנקודה ובמשחקון כולו. למה הרגע הזה חשוב? כי זה היה המשחקון בו השני בעולם, שעתיד להפוך לראשון, הצליח להעביר מסר ברור לצונגה: הגעתי מוכן עם תכנית משחק ואתה תרקוד כאן לפי החליל שלי.
זה היה המשחקון בו דג'וקוביץ' הצליח לכפות על המדורג 19 בעולם משחק סבלני מהקו האחורי ולמעשה לגרום לו להרוויח משם, ובעיקר מהבקהנד שלו, את הנקודות. זאת בניגוד למהפך האדיר מול פדרר ברבע הגמר, אז השוויצרי הגיע עם התכנית הרגילה שלו וניסה לנצח את צונגה דרך המשחק שלו, דבר שקשה מאוד לעשות בכושר בו נמצא הצרפתי, שחגג.
לעומת RF, דג'וקוביץ' גרם לצונגה לאבד סבלנות מהר מאוד. זה קרה כשצונגה ראה שהסרבי מצליח להאט את קצב המשחק על ידי כדורים עמוקים מאוד, ושכל ראלי שהתארך שיחק לטובתו של נולה, אחד השחקנים הטובים והמוכשרים בעולם מהקו האחורי. קשה לי לחשוב אפילו על נקודה אחת שהתנהלה מקו הבסיס וצונגה סיים אותה בווינר ממרחק.
אין ספק שהמשחק בין דג'וקוביץ' וצונגה התעלה לרמה גבוהה במיוחד, כשכל הקרבות האקרובטיים האדירים בין השניים נראו כמשחק ראווה, אך למעשה היו הדרך מבחינת כל אחד מהם לזכות בנקודה. כמה מלהיב לראות בחור גדול כמו צונגה, שמתנשא לגובה 1.88 מטר ושוקל 91 קילו, מצליח להגיע לרמות אתלטיות כל כך גבוהות, מזנק על הדשא אחרי כל כדור ומספק לנו כמה מהנקודות היפות שנראו בשנים האחרונות בטניס העולמי.
מצד שני, אפילו במערכה הזו הוא הפסיד לדג'וקוביץ', שמצליח להגיע לכל כדור עם גמישות ומהירות שלא נראו בסבב כנראה מעולם. רוב האנשים שעובדים קשה מגיל קטן בחיים לא יצליחו לחקות את השפגטים של הסרבי והמהירות בה הוא קם ורץ לפינה הרחוקה. אבל בדיוק בגלל זה הוא יעלה למקום הראשון בעולם ביום שני והפסיד משחק אחד מתחילת השנה.
רק לא להיבהל
בניגוד לרוב, אני דווקא סבור שגמר הנשים בין מריה שראפובה לפטרה קביטובה עשוי להתפתח לכדי משחק שנזכור לעוד הרבה שנים בגלל האיכות שלו. תתפלאו, הדברים תלויים יותר דווקא בצ'כית בת ה-21. קשה מאוד לזכות בטורניר גרנד סלאם אם עוד לא הפסדת בגמר גרנד סלאם.
מעניין לראות אם קביטובה הצעירה והרגישה תצליח להגיע משוחררת ולא לחוצה לגמר הראשון בקריירה שלה מול אחת הטניסאיות המנוסות והמעוטרות בסבב. אם היא תצליח לעמוד במבחן הזה, ובעיקר בהתחלת המשחק, היא תוכל להפתיע בגדול. קשה להאמין שקביטובה תצליח לחזור מפיגור של מערכה. מצד שני, גם סאבין ליזיקי פתחה עם 0:3 מול שראפובה בחצי הגמר.
מבחינת טניס נטו, אין ספק שקיים יתרון לרוסיה, אם כי הוא לא עד כדי כך גדול. שראפובה בנתה את כל היתרון שלה לאורך הטורניר, וביתר שאת מול ליזיקי בחצי הגמר, על כניסה של צעד וחצי לתוך המגרש תוך ניצול חוסר העומק של היריבה ושליטה מוחלטת בנקודות עם הפעלת לחץ מאסיבי, שלרוב נגמר עם דרייב וולי קטלני.
קביטובה היא אולי הטניסאית שמייצרת את העומק הכי משמעותי בסבב, ומולה יהיה קשה לבצע את זה בצורה מושלמת, מה עוד שהצ'כית מתמחה בהחזרות של ההגשה ישר לרגלי היריבה וזה יפגע ביכולת של שראפובה לנצל את המומנטום מהגשות מוצלחות כדי להפעיל לחץ. לקביטובה יש גם סרב שני לא רע, שיקשה על שראפובה להשיג שבירות קלות כמו מול ליזיקי.
מצד שני, הרוסיה (6 בעולם) יודעת ששני דברים יהיו הכי חשובים מבחינתה והם כמה שיותר צעקות come on, שיוציאו את קביטובה מאיפוס ותפיסת פיקוד מוקדמת על הנקודות. הצ'כית, שמדורגת שמינית בעולם, אוהבת לשחק נקודות קצרות וללכת על ווינרים גדולים (משיגה מספר אדיר של קרוב ל-36 למשחק בטורניר עד כה) ותצא קצת מאיפוס במידה שתיאלץ להיגרר לקרב חפירות מול טניסאית כל כך מנוסה כמו שראפובה.
בשורה התחתונה, שראפובה פייבוריטית. היא צריכה לדעת את זה ולגרום לקביטובה להבין את זה מהר עם משחק אגרסיבי והתקפי מהרגע הראשון. ככל ששראפובה תחשוב יותר ותיתן לקביטובה לנער מעליה את ההלם מגמר הגרנד סלאם הראשון בקריירה שלה, היא רק תסתבך. בכל מקרה, אפשר לצפות לגדולות מהמשחק הזה. אם, כמובן, קביטובה לא תיבהל.
הרגע הגדול במשחק
אם בתחילת עידן עין הנץ המצלמה הייתה מתמקדת בפנים של השחקן הרלוונטי, הרי שבחודשים האחרונים חל שינוי ואנחנו מקבלים קלוז אפ ישיר לפרצוף של השופט שלקח את הקריאה. לדעתי זו הברקה טלויזיונית גדולה ובכל משחק אני רק מחכה לרגע בו יתפסו שופט שטעה בגדול כדי לראות את הבעת הפנים שלו, או שופט שדייק מתקשה שלא לחייך. הרי אף בן אנוש לא באמת יכול לראות אם הכדור שיפשף את הקו במילימטר או לא, אבל ההתגרות הזו, משחק הילדים, גורם לריגוש גדול.