המשחק בין נבחרת פלסטין עד גיל 21 למקבילתה מבחריין (0:1 במשחק הראשון לפלסטינים בחוץ) בשלבים הראשונים של מוקדמות האולימפיאדה, סיפק למבקר מבחוץ חוויה סוריאליסטית. מאחורי החומה שעוברת בין שכונות ירושלים, מתקיים עולם אחר לגמרי. משחק רשמי ראשון של נבחרת ערבית בשטחי הרשות הוציא עשרות אלפים לחגוג את הלאומיות שלהם. מדגלי פלסטין פשוטים שקשורים על גב האוהדים, ועד למוכר הפאות הזה שבתמונה, פאות בירוק-אדום כמובן, הם צבעי הדגל הפלסטיני
המקום בו התקיים המשחק, אצטדיון פייסל חוסייני, נמצא בכפר צפוף סמוך לחומה, א-ראם שמו. למעלה מעשרת אלפים אוהדים הגיעו למשחק, באזור מגורים צפוף, סטייל הקופסה בנתניה. עם זאת, מאות השוטרים והסדרנים, יצרו ארגון מרשים מאוד. האוטובוסים שהעמידו העיריות השונות לילדים שהגיעו למשחק, אלפי המכוניות והמבקרים - כולם נכנסו ויצאו ללא פגע. הפקק היחיד שנוצר היה כתוצאה מהמחסומים בין שטחי ישראל לרשות. האירוע נוהל למופת
אם יש משהו שהמשחק הזה הזכיר, זו התמימות הקסומה שאפיינה את משחקי נבחרת ישראל בימיה הראשונים של המדינה. ימים בהם משחק נבחרת היה משחק נבחרת, בלי ציניות ובלי בוז. ילדים מכל האזור באים, על גב הוריהם, לחגוג את מי שהם ומה שהם. המגרש הרעוע לא משנה לאיש, איכות המשחק לא מעניינת - כשנבחרת שלנו משחקת, אנחנו שם. אוהדים, לא חובבי בידור
כפי שאתם רואים, האדום והירוק שלטו במגרש, אבל אחריהם היו אלה הכחול-אדום של ברצלונה. ביציע "האולטראס" של נבחרת פלסטין השלימו דגלי ברצלונה את תפאורת העידוד. הנה משהו שמאוד דומה לנו ולהם: כולנו אוהבים את אותו הדבר
שלא תטעו: מדובר היה במשחק רשמי של פיפ"א. הכרוז דיבר גם באנגלית, השופטים הגיעו מוייטנאם, המאמן הפלסטיני הוא בכלל מטוניס, והאורחים עם הגלביות מבחריין, כולל בנו של המלך, השלימו קרנבל אנושי מטורף. אבל עדיין: זה היה משחק רשמי של פיפ"א. השחקנים הפלסטינים ניצלו את החימום לערוך תפילה מיוחדת
הנוכחות של בכירי הרשות במשחק היתה מרשימה. כולם ידעו שזה לא עוד משחק. זו חגיגת עצמאות. האצטדיון, שנבנה לא מעט במימונה של פיפ"א ועזרתו של ספ בלאטר, היה גדוש בתמונות של המנהיגים הפלסטינים, מסוג הדברים שלא רואים יותר במגרשי כדורגל בעולם. אפילו לא בישראל
אין ספק שהאוהדים היו מוכנים מתמיד למשחק. אפילו נשים ציירו על פניהן את דגל הלאום, מתחת לכיסוי הראש. אז שהילדים לא יעשו זאת?
משמאל זהו חאלד סלים, הכישרון הגדול של נבחרת פלסטין הצעירה. הוא מחברון, אבל יש לו כישרון בינלאומי. כמו נבחרת ישראל, נבחרת פלסטין הצעירה הסתמכה על שחקן מאוד מוכשר בחלק ההתקפי, אבל חלק הגנתי רעוע וחדיר, שעלה לקבוצה בהפסד במשחק במסגרת מוקדמות האולימפיאדה. סלים קבע 0:1, התוצאה בה ניצחו הפלסטינים במשחק החוץ, אבל במחצית השנייה התוצאה התהפכה והסתיימה ב-1:2 לבחריין
המשחק התקיים בשעה 17:00. אולי הפלסטינים חשבו שהחום יתיש את האורחים, כמו שבישראל חושבים מדי פעם במשחקים בינלאומיים. אלא שבבחריין לא פחות חם, אולי יותר, ומי שהותש ראשון היו המארחים, שברגעי הפיגור נצמדו לגדר החמה והתפללו לנס
ברגעי הלחץ, זה נראה כמו נבחרת ישראל בקטן. מפסידים כשצריך לנצח. לפחות אצלם עדיין לא הורידו את הגדרות, ויש על מה להישען כשהמתח מתחיל לגבור
מאות נשים הגיעו גם למשחק. כמעט מכל מקום, הן יצאו מוקדם מהעבודה והגיעו לעודד את הנבחרת. למרות שהחמאס לא שולט באזור, הנשים שוכנו ביציע נפרד ולא ישבו יחד עם הגברים
מה מזכירה לכם התמונה היפה הזו? אל תגידו לנו שזה לא דומה לימק"א, המגרש המיתולוגי של בית"ר ירושלים. בשלבים מסוימים זה היה מאוד דומה להר הגעש הפרה-היסטורי של הקבוצה הגדולה שממערב לחומה
בדקות הסיום, כשהפלסטינים היו צריכים שער אחד כדי לעלות שלב במוקדמות האולימפיאדה, הם הפקירו את ההגנה ושלחו את כל הכוחות קדימה. יותר מדי מצבים הם לא יצרו, למעט אולי כמה קרנות, שיצרו בלגן וחצאי מצבים. לא יותר
זה לא הספיק. בחריין, נבחרת לא מרשימה במיוחד, עלתה שלב והתגברה על הפסד ביתי. הבחריינים עשו הכל כדי להעצים את חגיגת העצמאות של המקומיים, חוץ מדבר אחד: הם נלחמו כדי לנצח וחגגו בסיום כאילו עלו ללונדון 2012. הם לא יהיו בלונדון, תהיו רגועים, אבל גם על הפירורים הם לא היו מוכנים לוותר לאחיהם הקטנים
ככה נראים המפסידים בסיום. מזכיר לכם משהו?