מכאן אפשר רק לעלות: סיכום התצוגה של נבחרת הנשים באל' אירופה

נבחרת ישראל הובסה על ידי בריטניה

התמונה שאולי מסכמת יותר טוב מכל את אליפות אירופה עבור נבחרת ישראל הייתה ההחטאה המביכה של קטיה אברמזון מתחת לסל, דקה לסיום המשחק מול בריטניה והדמעות שליוו את ההחטאה. נבחרת ישראל הציגה הציגה פשוט יכולת מבישה לאורך כל האליפות, ולא יעזרו התירוצים, אין שום סיבה בעולם שנבחרת תיראה כל כך לא מחוברת, חסרת יכולת ושבירה כפי שנראתה ישראל באליפות הנוכחית. למזלה של ישראל אין באליפויות אירופה את משחקי הדירוג 13-16, כי התבוסות היו כנראה ממשיכות גם שם.

אז מה לא עבד הפעם שעבד במוקדמות? נראה כאילו הציפיות הובילו את נבחרת ישראל להגיע לראשונה עם הרגשה שהיא לא כאנדרדוג מובהק לאליפות. בפועל, הנחיתות בגובה ובאתלטיות, יכולת קליעה נוראית, שחקניות חשובות אחרי עונה לא טובה ומשחקי הכנה מביכים היו צריכים להאיר לכולם את נורת האזהרה. נבחרת ישראל פשוט לא ברמה של אליפות אירופה, אבל גם כשלא נמצאים באותה רמה אפשר, בכל זאת, להיראות כמו קבוצה, ובזה הכישלון הגדול של הנבחרת.

קברניטי איגוד הכדורסל צריכים לקבל תעודת כבוד בניהול קמפיין תקשורתי ובהסתרת העיקר תוך הדגשת הטפל. במשך חודש שלם פמפם האיגוד את פרשת נעמה שפיר, ודן בשאלה האם תורשה לשחק עם חולצה או לא, כאילו מדובר בשחקנית חמישייה שעליה מבוססת הנבחרת. אין ספק שבמצב העניינים הנוכחי, להפיל הרבה אחריות על ילדה כה מוכשרת היה מעשה שגוי, וטוב עשה אלי רבי שלא נתן לה לשחק יותר מדי, אחרת היו עוד כאלה שמשתמשים בסיפור החולצה כתירוץ לכישלון באליפות.

שפיר היא העתיד של הכדורסל הישראלי, מי שצריכה לקחת את המושכות משי דורון ולירון כהן, שעל אף העובדה שניסו לתת מעצמן באליפות הנוכחית הרבה, הוכיחו שהן עדיין לא מסוגלות לסחוב את הנבחרת לניצחון באליפות אירופה. שפיר, שעל רמת הכישרון שלה היה ניתן ללמוד בדקות המועטות בהן שותפה, לא תוביל את נבחרת ישראל לבד לשום מקום, כל עוד השחקניות שלידה לא יהיו ברמה מספקת. את התיק על הכישלון הנוכחי אין להפיל רק על דורון וכהן, אלא גם על ליעד סואץ-קרני, קטיה לויצקי, לייני סלווין וקטיה אברמזון, שפשוט לא היו שם כשהיו באמת צריכים אותן.

מי שמסתכל מהצד לא יכול להבין כיצד נבחרת ישראל נכשלת דווקא אחרי שאליצור רמלה הגיעה למעמד השיא שלה ביורוקאפ. מי שהספיק לשכוח ולהתהדר בהישג של רמלה, צריך לזכור שהסגל של רמלה בליגה כלל ארבע זרות משובחות כמו שארדיי יוסטון, קיה ווהן, לקו וויליגנהאם וטנישה רייט, ועוד שתי שחקניות בוסמן ששיחקו במקום שתי הזרות באירופה: נטשה איבנסביץ' וז'אנה זריצקה. שי דורון ידעה ברמלה לקחת על עצמה את המשחקים, אבל לייני סלווין הייתה רגילה לנגן כינור שני ושלישי גם בקבוצה.

ומה קורה עם שאר שחקניות הנבחרת? לירון כהן היא עילוי שהגיעה בכושר רע מאוד, קטיה אברמזון ומירב דורי, שתי שחקניות שהיו משמעותיות בעבר בנבחרת, באו אחרי עונה הרחוקה משיאן, קטיה לויצקי היא לא שחקנית פנים, ג'ניפר פליישר מוגבלת בהתקפה וליעד סואץ-קרני פשוט לא עומדת בציפיות מאז שחזרה לשחק בארץ. היצע השחקניות בישראל הוא לא מספיק טוב, והזכייה של רמלה הוא כמו לשים סומק על פנים של אדם רזה, חיוור ועייף. פשוט לרמות את מי שעומד ומחכה לתוצאות.

בעוד כמה חודשים, כשיסכמו את הקמפיין באיגוד הכדורסל, יצטרכו להתחיל להסיק את המסקנות ולהסתכל על אליפות אירופה הבאה כשאז יהיה צ'אנס אמיתי להשיג ניצחון: יורובאסקט 2017. ההחלטה להקים אקדמיה היא מצוינת כי כל בחורה בישראל שיודעת לזרוק כדור ומעל 1.90 מטרים, צריכה להיות במסגרת המתאימה כדי שישראל תוכל להסתכל לאירופה הגדולה באמת בעיניים. כרגע, הפערים בלתי ניתנים למחיקה, אלא אם גל של יוצאות חבר העמים יקבלו אזרחות ישראלית לפתע.

לגבי אלי רבי, שמשלים את שנתו השישית כמאמן הנבחרת, צריך להיות הוגנים ולהודות על כך שניסה. זה קיץ ראשון שנבחרת ישראל כושלת בגדול, לאחר שבאליפויות אירופה הקודמות איש לא ראה מבוכה כל כך גדולה כמו באליפות הזאת. רבי צריך לסיים את תפקידו אך לא לעזוב את המערכת. מקומו של מישהו שתרם כל כך הרבה לכדורסל הנשים בארץ הוא באימון כדורסל, ואם יהיה ניתן לשלב אותו באקדמיה, בעבודה עם שחקניות, ובקידום כדורסל הנשים בארץ, חובה לעשות זאת.