לא שבר, משבר: בלוג ווימבלדון, היום הראשון

איזה הבדל גדול יש בין רפאל נדאל של תחילת הרולאן גארוס לזה שהביס 4:6, 2:6, 2:6 את מייקל ראסל תוך קצת פחות משעתיים. לא שאפשר להשוות בין ראסל בן ה-33, שמדורג 90 בעולם, לג'ון איזנר (47 בעולם), אבל רואים שהזכייה בפאריס הורידה לנדאל קוף גדול מהגב. הוא נראה אותו השחקן שזכה ברולאן גארוס: רגוע, משוחרר והכי חשוב גם רענן, לראשונה אחרי הרבה זמן. כנראה שההדחה המוקדמת מקווינס וימי החופשה, בהם הודה שבילה את מרבית זמנו במשחקי גולף, עשו לו רק טוב.

האלוף בשניים משלושת טורנירי ווימבלדון האחרונים אמנם פתח חלש ונקלע ל-4:2 אחרי שביצע שגיאה כפולה נדירה בנקודת שבירה, אך מהר מאוד הוא חזר לעצמו, הבקהנד והסלייסים נראו הרבה יותר טוב ונדאל הביא את היריב שלו להיראות בדיוק כמו שהוא אוהב. מזנק על המשטח, נופל על הישבן ורץ מצד לצד עד שהוא בקושי נושם. כך שגם אם נדאל מפסיד נקודה, הוא תמיד ייקח את השלוש או הארבע הבאות. נכון שמול יריבים חזקים, השור ממאיורקה יצטרך להיות הרבה יותר טוב אבל זה רק סיבוב ראשון והוא בטח יכול להיות מעודד מהיכולת ומהקלות בו עבר את המכשול הזה.

מעבר לכל, נראה שבווימבלדון נדאל מרגיש בבית. בניגוד לקהל הצרפתי, שלא מת עליו למרות כל ההישגים האדירים שלו על החימר, בלונדון הוא התקבל כמו מלך כשכל המגרש המרכזי קם והריע לו בהתחלה ותמך בו לאורך כל המשחק. "פנטסטי, ברצינות, מעולם לא שיחקתי במגרש כזה. זה היה מרגש. אני שמח מהכל", הוא אמר בסיום וסיפר ממי שאב השראה: "ראיתי את רורי מקלרוי זוכה באליפות ארצות הברית בגולף אתמול. זה היה פשוט מדהים. לדעתי, זו הייתה תצוגת גולף פשוט מושלמת".

שחר פאר נמצאת במשבר. אולי החמור ביותר בקריירה שלה, אפילו יותר מזה שפקד אותה בסוף שנת 2008 ותחילת 2009. אפשר כמובן למצוא לזה אינספור סיבות ותירוצים, החל בעזיבתו של המאמן פאבלו ג'יאקופלי ועד לכל מיני משברים אישיים שעוברים על ספורטאי, שמסתובב לאורך כל השנה מחוץ לעולם. אבל נראה שההסבר היותר פשוט לכך הוא דווקא פסיכולוגי ונוגע לכניסה/אי כניסה לטופ 10 העולמי.

הדעיכה של פאר התחיל במשחק שמסמל יותר מכולם את המשבר בו היא נמצאת. זה היה ברבע הגמר של אינדיאן וולס מול יאנינה וויקמאייר, כשניצחון היה מסדר לה מקום בעשירייה הראשונה. הישראלית הפיקה את אחד המשחקים הכי גרועים בקריירה שלה באותו הלילה, מול יריבה עדיפה מבחינת כישרון ויכולות פיזיות, אבל נחותה ממנה עשרות מונים מבחינת כוח מנטאלי. מאז, פאר כל הזמן דיברה על כך שהטופ 10 לא מעניין אותה, אבל הוא כן מעניין אותה. נכון שהיא מצאה את עצמה במצב בו היא מתדפקת על דלתות העשירייה הראשונה בעולם די במקרה ובשל פציעות ופרישות, אבל ברגע שהיא הייתה שם אין ספק שהיא חלמה לעשות את הצעד הזה.

כל פעם פאר נכשלה להיכנס לעשירייה הראשונה מול טניסאיות מצוינות כמו יוליה גרגס או מריה שראפובה, מה שהוריד לה את הביטחון והביא אותה למצב בו היא מפסידה לשחקנית צעירה ואנונימית כמו קסניה פראבק, שככל הנראה מוכשרת מאוד (זכתה באליפות אוסטרליה לנוער), אך מעולם לא עברה סיבוב בגרנד סלאם.

בעבר, אחרי כל משבר או משברון של פאר, היא רצה מיד לעבוד עוד יותר קשה. כמו שכל אלוף אמיתי חייב לעשות. אולי הפעם היא צריכה לשנות גישה, לוותר על הטורנירים הלא חשובים בווימבלדון כמו הזוגות או זוגות מעורבים, לחזור לארץ ופשוט לנוח. שבועיים בלי טניס יכולים לעשות לפאר רק טוב, בטח לפני עונת המשטחים הקשים בארצות הברית, שהיא כל כך אוהבת. הגיע הזמן שלה לחיות קצת את החיים, לבלות ולראות את הטניס מהצד כדי לחזור רעבה ונחושה יותר.

מהצד השני של המשוואה חייבים להעריך את מה שדודי סלע עושה בזמן האחרון. נכון שהיה קצת מרגיז לראות שהוא ויתר אפילו על מוקדמות של טורניר כמו הרולאן גארוס, אבל הישראלי הבין סוף סוף ובגיל 26 ושנייה לפני שהקריירה שלו נגמרת את הדבר הכי חשוב: הוא לא שחקן של טופ 10, גם לא טופ 20. דודי סלע הוא כישרון גדול, אבל הגיע הזמן שלו להתרחק קצת מכל האנשים שלוחשים לו על האוזן כל היום שהוא יותר מוכשר מרוג'ר פדרר, להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד מהרמות היותר נמוכות כדי לחזור לשיא שלו.

סלע הוריד את הפוזה, חזר לצ'לנג'רים ודרך שם שיקם את הקריירה שלו. הניצחון של סלע על פדריקו גיל הוא מרשים במיוחד, בעיקר בשל הקלות שבו. הסיבוב הבא כבר יהיה הרבה יותר קשה ככל הנראה מול ז'יל סימון, אבל התוצאה שם לא חשובה: דודי סלע חוזר לעצמו.

כבר קרוב לחודש שמפמפמים לנו את הפרומואים לטורניר ווימבלדון. אפילו שיר הנושא הקלישאתי מכולם "הקיץ זה תלבשי לבן" של הדודאים גויס לצורך האירוע בפעם המי יודע כמה. גם הפרצופים של שחר פאר, דודי סלע, אנדי רם ויוני ארליך. האנשים שיאיצו את קצב המכירות של הערוצים בתשלום. אז מה קרה אחרי כל הפרסום הזה, שהתחיל עוד בזמן שהרולאן גארוס (טורניר זניח לחלוטין, לפי הטלויזיה הישראלית) נכנס לשלבים המכריעים והמרתקים? הצופה שהזמין את כל הערוצים ואולי אפילו לקח כמה שעות חופש מהעבודה כדי לא להחמיץ אף משחק של הטניסאים הישראלים, קיבל עדכונים חיים באתר של ווימבלדון ופעם בכמה דקות חלון שמעדכן על המשחקים שלהם על צד הטלויזיה.

כאן חשוב במיוחד להבהיר נקודה אחת: הטלויזיה הישראלית לא יכולה להחליט בעצמה אילו משחקים ישודרו, כיוון שהיא מקבלת כתכתיב רק את המגרשים שמצולמים ויכולה לבחור מביניהם. מגרש מספר 8 הוא ממש לא אחד מהם. אז כנראה שהפרסום היה לא נכון. מעניין אם מי שהחליט על הפרומו, בו מופיעה גם אלנה דמנטייבה שפרשה לפני חצי שנה מטניס אבל למה להתקטנן, ידע שהמשחקים של הישראלים לא ישודרו או שפשוט בנה על זה שהם יגיעו לשלבים הגבוהים, שם רוב כמעט מוחלט של המשחקים מועבר בשידור ישיר. מה שבטוח הוא שהסיכוי שאחד ממשחקי הזוגות של אנדי רם ויוני ארליך ישודר, נמוך מזה שאסי דיין יזכה בטורניר היחידים. זאת כמובן בהנחה שרם וארליך לא יגיעו לגמר, נוכח ההגרלה הקשה שקיבלו.

האחיות וויליאמס מעוררת אנטיגוניזם כמעט בכל אחד. אלא שמי שבוחר להסתכל על הדברים בצורה אחרת, חייב ליהנות כששתי הספורטאיות האדירות האלה דורכות על המגרש, בעיקר על הדשא. שדרי הרדיו באתר ווימבלדון צחקו על האיחור של ונוס וויליאמס למגרש מספר שתיים בו פגשה את אקגול אמנמורדובה, ואמרו שהיא טעתה בדרך כי היא לא מכירה אף מגרש חוץ מהמרכזי במועדון "אול אינגלנד". וכך זה באמת נראה.

ונוס אמנם פתחה די חלש, אך מהר מאוד הראתה את הטניס שלה, אליו כל חובב טניס ודאי התגעגעה מאז הודחה מאליפות אוסטרליה בינואר. העוצמה, האייסים (7), הווינרים (23), העליות לרשת (20) והדרייב וולי בבקהנד מחצי מגרש, שאף אחד בעולם לא יכולה לעשות, פשוט הופכים כל דקה שלה על המגרש לחוויה. תהיו בטוחים שבהמשך היא כבר תחזור למקום בו הכל התחיל מבחינתה: המגרש המרכזי.