בסוף תאהבו גם אותם

אנחנו אוהבים תופעות בקנה מידה היסטורי. אלופה חביבה וסימפטית שאין לה רצון ויכולת ליצור שושלת משמעותית או להתמודד עם האלופות הגדולות בהיסטוריה לא מעניינת אותנו במיוחד. פלייאוף 2011 היה מלהיב, מפתיע, מותח ואיכותי, אבל הוא לא ייזכר ככזה, כי לא היו בו מספיק תופעות שניתן להוסיף להן את המילה "הכי". נוביצקי קיבל רשמית את תואר האירופאי הכי טוב אי פעם, אבל מעבר לכך אין לדאלאס הרבה מה להציע בקנה המידה הזה. לפחות לא בינתיים.

הצד המפסיד, לעומת זאת, דווקא סיפק תופעה היסטורית - נדמה לי שמיאמי היט של עונת 2010/11 היא הקבוצה שנכנסה באופן הכי טוב בהיסטוריה של הספורט לתפקיד של הנבל, ה-villain. אני לא זוכר את ארה"ב מתגייסת באופן מובהק כל כך נגד קבוצה מסוימת במאבק פנים-אמריקאי, ואני לא בטוח שאפילו הסובייטים בשיאם הצליחו לייצר אנטגוניזם חזק כל כך. שנאת מיאמי הייתה הקונצנזוס, כמעט המובן מאליו, והגיעה לשיא בגמר.

ההיט עשו הכל נכון. מ-"ההחלטה" - משדר הטלוויזיה, וההחלטה עצמה של השלישייה לשחק יחד, דרך מסיבת קבלת הפנים המפורסמת, הגמגום במהלך העונה, ההתחברות בפלייאוף, ההתפרקות המוחלטת ברגע האמת ועד פרשת השיעולים.

כמו בכל חבורת רעים שמכבדת את עצמה, החבורה של מיאמי כללה את הנבל הראשי - לברון ג'יימס, את הנבל הסימפטי, זה שבקונסטלציה אחרת היה יכול להיות אחד מהטובים - דווין וויד, ואת האופורטוניסט שהחליט להיות אחד מהרעים כי זה הכי נוח - כריס בוש. וכמו בסרטים הגדולים באמת, בשלב מסוים האמנו שהרעים הולכים לנצח - במהלך המשחק השני של הגמר, וגם אחרי השלישי, מעטים האמינו שמיאמי תאבד את הסדרה. לברון נכנס לתפקיד באופן מוצלח כל כך השנה שהוא הצליח להכיל בתוכו גם את הנבל המפחיד מסרטי הפעולה וגם את הנבל הקומי מהפארודיות, סטייל בן סטילר ב-"דודג'בול".

אם נמשיך לרגע את אנלוגיית הקולנוע, אז הברקת הליהוק של השנה הייתה לבחור בגרמני לתפקיד של ברוס וויליס. נוביצקי לא היה גיבור מהסוג של שוורצנגר (למרות שזה התבקש), הוא היה האנדרדוג האמריקאי הקלאסי. אף אחד לא ציפה דווקא ממנו להיות זה שממגר את אימפריית הרשע. בעיקר חשבנו על קובי, קיווינו לעוד התעלות אחת של דאנקן ופנטזנו על פריצה מוקדמת של דרק רוז או קווין דוראנט.

אבל בסוף זה היה דווקא נוביצקי. זה שכבר הוספד, זה שכמעט אף אחד לא ספר מאז 2007. עם עבודה קשה, עם עוד קצת נחישות והתמדה, הוא הוכיח שניתן להשתנות, ניתן להשאיר את העבר מאחוריו ולהפוך לגיבור. בפלייאוף הזה הוא עשה כמה דברים לא הגיוניים, כאשר הגמר היה השיא. בארבעת הניצחונות הוא עשה את הבלתי ייאמן פעם אחרי פעם - מפיגור 15 ברבע האחרון, ביום שהוא חולה, ביום קליעה נוראי - תמיד הוא מצא את הדרך לנצח בסופו של דבר. מת לחיות 1:4. ובסוף הוא זכה לחיי נצח בהיסטוריה של המשחק.

כמובן, נוביצקי לא היה לבד. סביבו התקבץ אוסף מושלם של לוזרים שקיבלו צ'אנס אחרון לגאולה. אמנם מבחינת האפקט התרבותי דאלאס הרבה פחות מעניינת ממיאמי, אבל אוהדי ה-NBA האמיתיים יודעים להעריך את מה שהאליפות הזאת עשתה לאנשים כמו ג'ייסון קיד, ג'ייסון טרי, טייסון צ'נדלר, שון מריון, פז'ה סטויאקוביץ' (שאסור להתעלם מהתרומה שלו במהלך הפלייאוף גם אם לא השפיע על הגמר), ריק קרלייל ומארק קיובן. האליפות הזאת סגרה כל כך הרבה פינות מהעשור הקודם שכמעט מוזר שסטיב נאש לא היה מעורב. בשני המשחקים האחרונים היו רגעים שדמיינתי שהוא הסתפר, התכופף טיפה וקרא לעצמו ג'יי ג'יי בראה.

המציאות, כהרגלה, הרבה יותר מורכבת מהסרט ההוליוודי שייזכר ממנה, ואין דוגמא טובה יותר לכך מזו של לברון ג'יימס. בזמן שמעניין וחשוב לבדוק את המנגנון שבורא סופרסטאר שמייצר כל כך הרבה אנטגוניזם, גם כמקרה מבחן לאיך עושים את זה לא נכון, חשוב גם לבדוק למה הגורם המאחד היחיד שנשאר לנו הוא שנאה. מזמן לא ראיתי קונצנזוס בולט כל כך, שמחה קולקטיבית עוצמתית כמו השמחה לאידו של לברון. זה נראה כמו צורך חברתי לא פחות מהכרח של המציאות. הייתי טוען שאם לברון לא היה קיים היינו צריכים להמציא אותו, אבל נדמה לי שהמצאנו אותו לא פחות מאשר הוא קיים.

במציאות מורכבת יותר, לברון הוא אישיות פסיכולוגית מרתקת ושחקן עם פוטנציאל של גדולה שיהיה חבל מאוד לראות אותו מתבזבז. לעומת וויד, שהגדולה שלו היא מהסוג שכבר ראינו דומים לה, לברון הוא תופעה ייחודית, גם מבחינת הנתונים הפיזיים הנדירים וגם מבחינת השילוב הלא צפוי של יכולות.

בראייה מעט אחרת, לברון הפך בשנתיים האחרונות ללוזר החדש ועכשיו תורו להתגבר על השדים הפנימיים ולהגיע ליעד שלו בדרך הקשה. זה מה שנוביצקי עשה השנה, זה מה שקובי עשה אחרי שנים בהם נדמה היה שהוא לא מסוגל להוביל קבוצה לאליפות בעצמו, זה מה שגארנט עשה אחרי שהשנים הרעות במינסוטה כרסמו במעמד שלו. השלישייה הזאת מוכיחה שההיסטוריה יודעת להיות סלחנית כלפיי מי שמצליח בסופו של דבר, כישלונות העבר הופכים למהמורות בדרך, שרק מעצימות את ההישג.

מנקודת המבט הזאת, ניתן להתייחס לפלייאוף הזה כטוב ביותר של לברון עד היום. אמנם היו לו טובים יותר בעבר היחסית רחוק, אבל מאז שהוא הפך לפייבוריט לפני שלוש שנים הוא לא נראה טוב כפי שהוא נראה בשלושת הסיבובים הראשונים, ובעיקר בסדרה נגד שיקגו. בשנים קודמות הוא נפל כבר בשלבים האלה, הפעם הוא הראה מה הוא מסוגל להיות.

נדמה לי שהשאלה החשובה ביותר לעתיד של מיאמי היא אם לברון בפרט והקבוצה בכלל יצליחו לאמץ את נקודת המבט הזאת. אם הם יצליחו לראות בפלייאוף הזה חלק הכרחי מתהליך, חלק שהיו בו לא מעט נקודות אור, האליפויות יגיעו. מבחינה מקצועית, לא בטוח שהם זקוקים למשהו מעבר לסנטר הגנתי סטייל דלאמבר ותפקוד מלא של מייק מילר והאסלם. אבל אם הם לא יצליחו להתגבר על הקולות מסביב וייראו בהפסד לדאלאס הוכחה לכישלון של הקונספט וללוזריות המובנית של לברון, השדים של הגמר הזה ימשיכו לרדוף אותם ולפרק אותם מבפנים.

בכל הנוגע לעתיד של דאלאס - מבחינתי מדובר בתעלומה בדיוק כפי שההבדל בין הקבוצה שעפה בסיבוב הראשון בעונה שעברה לזו שלקחה אליפות השנה נשאר בגדר תעלומה עבורי. לא יכול להיות שעל כל ההבדל אחראי טייסון צ'נדלר, נכון? אבל מה שבטוח זה שהשנה הם פיתחו אופי נדיר, כזה שידרוש מכל יריבה בשנה הבאה חוסן מנטלי עצום כדי לעבור אותם. נשאר בעיקר לקוות שיש לחבורה הוותיקה הזאת מספיק דלק במיכלים לעוד כמה שנים כאלה. כל עוד נוביצקי מסוגל לספק פלייאופים של 48.5 אחוזים מהשדה, 46 מהשלוש ו-94 מהעונשין, דאלאס תהיה קונטנדרית מובילה.

במבט כללי, מותר להיות אופטימיים לגבי העתיד של הליגה. פרט לשתי הפיינאליסטיות, גם שיקגו ואוקלהומה סיטי צפויות לבצע את הצעד הנוסף שכולל שדרוג נקודתי ושימוש בניסיון המצטבר ולהפוך לקבוצות שמסוגלות לקחת אליפות. יחד עם מיאמי, מדובר בשלוש קבוצות שאמורות רק להשתפר בשנים הבאות וליצור שושלות ראויות. ניתן גם להניח שנראה עוד כמה התאגדויות של כוכבים שייצרו ליגה פחות שוויונית, אבל עם יותר קבוצות גדולות ממה שהתרגלנו בשנים האחרונות. עכשיו נשאר בעיקר לקוות שלא תהיה שביתה.