מסכת של השפלות: הרגעים הגדולים של הפלייאוף

סיפור מפלתה של האלופה היוצאת מאל איי יכול להיות מסופר מאינספור זוויות. המעניינת מכולם, בעיניי, היא דווקא זו שמספרת את סיפורו של מי שנחשב אולי לבכיר מאמני הליגה בכל הזמנים ובטח לגדול הפסיכולוגים שעסקו באימון כדורסל. גם בחלומותיו הגרועים ביותר לא העלה פיל ג'קסון על דעתו שעונת הפרישה שלו, זו שהייתה אמורה להוביל לטריפיט רביעי בקריירה, תסתיים בסוויפ מהדהד כבר בסיבוב השני של הפלייאוף, ועוד מול הקבוצה הלא מאיימת (דאז) מדאלאס. תדמיתו של ג'קסון כמחולל ניסים הייתה עד כדי כך חזקה, שגם בפיגור של 3:0 המשיכו חלק נכבד מפרשני הליגה להאמין שהלייקרס יחפרו את דרכם החוצה מן הבור הזה. גם קובי בריאנט וג'קסון עצמו נשאבו אל אווירת הזחיחות והאמונה הלא מבוססת והצהירו ערב המשחק שהם הולכים להיות הקבוצה הראשונה שחזרה מפיגור של 3:0. כמה שעות מאוחר יותר ירדו שחקני הלייקרס מהמגרש בפעם האחרונה לעונת 2010/11, כשלוח התוצאות שמעליהם זוהר כאות קין ענקית עם התוצאה הבלתי נתפסת 122:86 לטובת המאבריקס. כמו בכל הסדרה, גם במשחק האחרון המשיך פיל ג'קסון ליפול לאותן המלכודות – הרוטציות המאובנות, חוסר היכולת לנצל את המאצ'אפ של גאסול מול דירק וההגנה הרופסת מסביב לקשת השלוש. והגרוע מכל – יכולתו של הזן מאסטר לחולל ניסים בראשם של שחקניו ולגרום להם להאמין פשוט נעלמה כלא הייתה. הזובור הפומבי שקיבלה קבוצתו במשחק הזה הזכיר לנו שג'קסון של העונות האחרונות היה מאמן שלצד הברקות רבות לקה ביותר מדי קבעונות ושמרנות, ושאולי הפרישה שלו הגיעה בכלל עונה אחת מאוחר מדי.

ב-2008 האשימו את הפציעות, ב-2009 את העונה הסדירה החלשה מדי, וב-2010 סתם קברו את הראש בחול. כמה נוח וכמה רומנטי היה להאמין שהעונה המופלאה של סן אנטוניו, זו שהסתיימה במקום הראשון בקונפרנס המערבי, מעידה על כך שכאשר הטריו מצליח לשמור על בריאות תקינה ומגיע אל הפלייאוף במצב תקין, הופכת הספרס באופן אוטומטי לקונטנדרית מובילה שנמצאת מרחק הברקה או שתיים של פופוביץ' מטבעת אליפות רביעית. כל הסימנים היו שם – מאנו וטוני פארקר הגיעו אל הפלייאוף בכושר שיא, הברכיים של דאנקן נראו בריאות מאי פעם, היריבות במערב היו עסוקות בעיקר במשברים פנימיים, ולוח השנה הראה מספר אי זוגי בסופו. אלא שהמאץ' הקליל לכאורה מול ממפיס הלא מנוסה חשף את הבלוף: בגלגולה הנוכחי הפכה סן אנטוניו מקבוצת פלייאוף מושלמת, לקבוצת עונה סדירה שנופלת בכל אחד ואחד מסעיפי הצ'ק ליסט הקבוע של קונטנדרית אמיתית: סגנון משחק מהיר מדי, הגנה רכה מדי, היעדר קשיחות ומסה, וללא ביגמן דומיננטי אמיתי ששולט בצבע ביד רמה. כל אותן קלישאות חבוטות שנוצרו על מנת לנגח את דאלאס ופיניקס – יריבותיה של שושלת הספרס מהעשור הקודם, הפכו פתאום רלוונטיות עבור סן אנטוניו עצמה. וכל מי שצפה בטים דאנקן – לשעבר שחקן הצבע ההגנתי הטוב בליגה, מושפל עד עפר בידי זאק רנדולף ומארק גאסול, כבר יודע. הפעם זה נגמר.

לאחר שמשחק 3 בסדרה הסתיים בניצחון של ממפיס במותחן שהסתיים בהארכה, הגיעו שחקני הת'אנדר למשחק 4 כשהם יודעים שהפסד כאן מעלה את ממפיס ליתרון 1:3 ופחות או יותר סוגר את הסיפור של הסדרה הזו. היתרון המנטלי היה בצד של הגריזליס, שהוכיחו הן מול הספרס והן מול הת'אנדר שברגעי האמת קשה מאוד להתחרות בגודל איברי הרבייה שלהם. מול קהל ביתי נלהב פתחו רנדולף ושות' את המשחק בסערה וכבר היו יכולים להריח באופק את הסנסציה בדמות הופעה בגמר המערב, אלא שככל שהתקדם המשחק סגרה אוקלהומה סיטי את הפער והמותחן נכנס אל רגעי ההכרעה ולהתקפה האחרונה כשהכדור בידיים של ווסטברוק. אלא שכמו במרבית משחקי ממפיס בפלייאוף, הקבוצה היריבה כשלה מלהשיג הכרעה כשהזריקה של הרכז האורח פגעה בטבעת. גם בסיום ההארכה הראשונה, וגם בסיום ההארכה השנייה הגיעה אוקלהומה אל הכדור האחרון כשהמשחק בשוויון, ובכל הפעמים האלו כשלה. אלא שאז, במקום להישבר מנטלית באופן סופי, הצליחה הקבוצה לגייס כוחות אחרונים לקראת ההארכה השלישית וסיימה את המשחק עם ניצחון מפתח שהוביל בסופו של דבר לניצחון בסדרה כולה. משחק שלוש ההארכות בממפיס נבחר ע"י הקהל למשחק הטוב ביותר של הפלייאוף כולו, וסביר שהניח את אבן הפינה לקראת יריבות ממשמשת ובאה בין שתי קבוצות העתיד של המערב.

קצת קשה לזכור עכשיו, אבל עד לפני בערך שבועיים היה לברון ג'יימס מצוי בעיצומו של הפלייאוף הטוב בקריירה שלו. לאחר שנפנף את פילדלפיה ונקם בבוסטון הגיע ג'יימס אל סדרת גמר המזרח מול שיקגו. זה לקח בדיוק משחק אחד עד שהחליט לברון שהגיע הזמן להדגים ל-MVP הנכנס איך נראה כוכב כדורסל אמיתי. בין יכולת בלתי נתפסת לייצר סל כל אימת שמתחשק לו, לבין שיתוק הגנתי מוחלט של הרכז הצעיר של הבולס, הגיעו מיאמי ליתרון 3:1 ולמשחק חמישי בשיקגו. הבולס שידעו שניצחון במשחק הזה פותח מחדש את הסדרה לא התכוונו לוותר, ובניגוד למשחקים קודמים הצליחו לשמור על היתרון שלהם גם עמוק בתוך הרבע הרביעי, ולהגיע ל-2 הדקות האחרונות של המשחק ביתרון מבטיח בן 8 נקודות. אלא שאז החליט לברון שהגיע הזמן להתחיל לשחק, ובקלילות מביכה תפר 2 שלשות וג'אמפר מההיי-פוסט שצללו פנימה מבלי לדגדג את החישוק. אוהדי כדורסל נדהמים תפסו את הראש כלא מאמינים ושאלו זה את זה האם לברון פשוט קיבל הוראה מהליגה לעשות את זה דרמטי, ואפילו סקוטי פיפן הכריז שהגיע הזמן לחזור לאותן השוואות למספר 23 האגדי. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.

נכון, הסיפור הזה, וכל מה שסובב סביבו כבר נידון ונלעס לעייפה בכל כלי התקשורת. ובכל זאת, אי אפשר לסכם את הרגעים הגדולים של הפלייאוף הזה מבלי להתייחס למיתולוגיה שנבנתה סביב סדרת הגמר – סיפור דויד נגד גוליית, הטופ דוג נגד האנדרדוג, החמדנות נגד רוח הספורט והפייר פליי. וויד ולברון מצידם עשו כל מאמץ לאורך הסדרה כדי לשפוך שמן אל האש ולשכנע את אחרוני המתנדנדים לעבור אל הצד של נוביצקי. השיא הגיע כמובן לאחר משחק מספר 4, שם ניצח נוביצקי הקודח מחום את מיאמי בעוד קאמבק הירואי של הדקות האחרונות, בזמן שלברון מבצע את ההודיני השנתי ומסיים את משחק הפלייאוף המביך ביותר שנצפה משחקן ברמתו איפעם. אלא ש-5 דקות לאחר ההפסד הדרמטי כבר תפסה עדשת המצלמה את וויד ולברון משתעשעים על חשבונו של נוביצקי תוך חיקויים מעוררי רחמים של שיעוליו בזמן המשחק. לאחר שנחשפה התקרית עוד הגדיל וויד לעשות כשהכחיש את הסיפור (המצולם, להזכירכם) והסביר שהוא בסה"כ השתעל! מכאן ואילך נראה היה שהעולם כולו, כולל הוריהם של וויד ולברון, מפלל למפלתה של מיאמי. כמו כל תסריט הוליוודי טוב, גם כאן זה נגמר בהפי אנדינג, ותודה לאל על זה.