היסטוריה של כישלונות. לך תזכור

חשוב להבהיר כבר בפתיחה: לא היו הרבה מועדונים מצליחים יותר, ובתוך כך - כושלים יותר בליגה הטובה בעולם בשנות האלפיים (מה דעתכם על 10 עונות עם 50 נצחונות או יותר ב-11 העונות האחרונות?). גם ההפסד לקינגס בסיבוב השני של פלייאוף 2002 היה סוג של כישלון בתוך הישג: עם סגל אדיר בראשות דירק נוביצקי, סטיב נאש, מייקל פינלי ואחרים, ואחרי 0:3 מרשים על מינסוטה בסיבוב הראשון, וגניבת יתרון הביתיות כבר במשחק השני בסדרה, הפסידו המאבריקס ארבעה פעמים ברציפות (כולל פעמיים בבית) לקבוצה הטובה ביותר בתולדות העיר סקרמנטו, שהמשיכה לאותו גמר מערב מיתולוגי מול הלייקרס, כדי להראות שגם היא יודעת דבר או שניים על התרסקויות מנטליות ברגעי האמת

רק עונה עברה, והפעם המאבריקס הגיעו עד גמר המערב, תוך שהם נוקמים על הדרך בקינגס עם ניצחון דרמטי במיוחד בסיבוב השני ואוגרים לא פחות משישים נצחונות בעונה הסדירה. במשחק הראשון מול הספרס הציג נוביצקי את אחד ממשחקיו הגדולים בקריירה, עם 38 נקודות ו-15 ריבאונדים, ושוב דאלאס נטלה את יתרון הביתיות. אלא שאז, ארבעה ימים מאוחר יותר, נפל הכוכב הגרמני, סובב את ברכו השמאלית וגמר את העונה - שלו ושל דאלאס. זה נגמר בשני הפסדי בית רצופים, הפסד בשישה משחקים בדרבי הטקסני הלוהט, ואיבוד צ'אנס ענק לקחת אליפות ראשונה בתולדות המועדון (מי שעמדה בין הספרס וטבעת היתה ניו ג'רזי החלשה)

ואם דיברנו על איבוד צ'אנס ענק לאליפות ראשונה בהיסטוריה, קשה למצוא מפלות גדולות יותר מזו של גמר 2006. לאחר שהחליפה את דון נלסון באייברי ג'ונסון - ובכך זנחו את הראן & גאן המיתולוגי לטובת גנרל קטן שצועק הגנה - נראתה דאלאס החדשה טובה מתמיד, הגם שפחות אטרקטיבית. נוביצקי היה בשיאו, ועם צוות מסייע שבדיעבד לא נראה מרשים במיוחד הגיעו המאבס עד לבאר - אחרי סוויפ על ממפיס ונצחונות על סן היריבה הגדולה סן אנטוניו והבן האובד סטיב נאש - רק כדי ליפול לתוכה. עם יתרון של 0:2 בסדרת הגמר ופער של 13 נקודות, 6 דקות לסיום משחק מספר 3, התרסקו המאבס את אחד הקאמבקים הגדולים בתולדות הגמר. מיאמי ניצחה ארבע פעמים ברציפות, כולל 92:95 דרמטי במשחק השישי, וחגגה דווקא היא אליפות ראשונה בהיסטוריה. שש שנים יקחו לדאלאס עד הנקמה

בעוד שכל המפלות האחרות שלנו ברשימה הגיעו מול קבוצות פחות או יותר שוות, הקריסה מול הווריירס היתה בלתי נתפסת וחד-פעמית. חודשים ספורים אחרי ההתפרקות מול מיאמי, פתחה דאלאס את העונה בצורה פשוט אדירה, סיימה עם המאזן הטוב בליגה ואחד הטובים בהיסטוריה (15:67) וראתה את דירק נוביצקי זוכה בתואר MVP. אלא שאז הגיעו המאבריקס לאוקלנד, ופשוט נותרו חסרי תשובות מול קהל באקסטזה, בארון דייויס וסטיבן ג'קסון בכושר שיא (אותו מעולם לא שחזרו), וניהול משחק פסיכי לחלוטין אפילו בסטנדרטים של דון נלסון. נוביצקי שותק לחלוטין, הלוחמים המשוגעים ניצחו את המשחק השישי 86:111 וחגגו את אחת ההפתעות הגדולות בתולדות הליגה

אחרי שצירפו בקיץ את שון מריון ולקראת תום מועד ההעברות גם את קארון באטלר וברנדן הייווד מבלי ממש לוותר על שום דבר, אלה היו נראים כמו המאבריקס הכי חזקים מאז אותה טראומת גולדן סטייט. עם 55 נצחונות בעונה הסדירה (כולל הניצחון הכי גדול בתולדות המועדון - 78:128 על הניקס), סיימה דאלאס שניה במערב וזכתה להיפגש עם המדורגת שביעית - יריבתה משכבר, סן אנטוניו. הספרס של העונה שעברו היו, לפחות על הנייר, חלשים וזקנים מתמיד; אלא שהנסיון והאופי אפשר להם לנצח 2:4, ולגרום לקשישי דאלאס לתהות מה טומן להם העתיד. ובכן, סן אנטוניו המשיכה הלאה והודחה בסוויפ על ידי פיניקס. דאלאס, לעומתה, חיכתה עונה אחת - וחגגה כפי שהיא לא חגגה אף פעם. גם ללוזרים מותר לשמוח