דאלאס
אחרי המשחק הקודם טענתי שלברון תמיד מוצא דרך להפוך לסיפור הגדול. לא הפעם. לא לברון, לא הפציעה של וויד, לא החטאות העונשין של בוש - זה לא יהיה נכון ובעיקר לא יהיה פייר. סיפור המשחק הוא קבוצה אחת בשם דאלאס מאבריקס, שסיפקה הלילה את אחת מההצגות ההתקפיות הגדולות שגמר ה-NBA ראה בעשור האחרון.
גם ההגנה של מיאמי היא ממש לא הסיפור. את האמת, אני חושב שההגנה של ההיט תפקדה הלילה טוב יותר מאשר לפני יומיים, כאשר היא ספגה 86 נקודות. העניין הוא, שעדיין לא נולדה ההגנה שמסוגלת לעצור קבוצה שקולעת ב-70 אחוז מהשלוש ומניעה כדור מצוין. חלק מהזריקות היו ממש לא קלות, אבל זה היה מן יום כזה בו כל דבר נכנס.
ההצגה ההתקפית הייתה לא פחות גדולה ממבול השלשות של דאלאס על הראש של הלייקרס במשחק הרביעי ביניהן. אז, זו הייתה תצוגת קליעה נדירה של שני שחקני ספסל, הלילה זה היה משחק התקפי שלם וענק של כל הקבוצה. ההבדל המרכזי בין שני המשחקים הוא שהפעם היריבה הצליחה לעמוד בקצב רוב הזמן ונשארה קרובה מספיק כדי שהסיום יהיה מותח.
ממי להתחיל? מנוביצקי, שמה שלא יקרה בשני המשחקים הבאים רושם את שמו בשורה הראשונה של הפאוור פורוורדים הגדולים בהיסטוריה? מטרי, שהמילה היחידה שתתאר את הופעת הקלאץ' שלו הלילה היא הרואית? מבראה, שהתעלם מארבעה משחקים רעים ונתן עוד הצגה לא הגיונית? מקיד, שהתאושש ממשחק של 0 נקודות וקלע את השלשה הכי חשובה במשחק? אולי מצ'נדלר, ששוב דאג לשמור ולהילחם בשביל כולם, גם ביום בו לא ממש היו לו ריבאונדים לקחת?
כל החמישה שיחקו כמעט מושלם, וגם סביבם הכל תקתק - כל מטאטא ירה, כל שרת ירה וגם אם מהימני היה מחליט לזרוק שלשה היא כנראה הייתה נכנסת לו. אז אולי עדיף להכריז על ריק קרלייל כאיש המשחק? זו הפעם השנייה בפלייאוף הזה שהקבוצה שלו מתחברת לתצוגה נדירה במשחק קריטי, הפעם מדובר במשחק החמישי של הגמר, מעמד בו לא היה מעולם כמאמן. זו גם הפעם המי יודע כמה שהקבוצה שלו משתלטת על דקות ההכרעה. קשה לדעת מה החלק שלו בכל זה, אבל בטוח שיש לו חלק.
אז נכון, אם דאלאס אכן תזכה באליפות היא לא תיזכר כאחת האלופות הגדולות בהיסטוריה. בארבעת המשחקים הראשונים היו לה מעט מדי דקות מהסוג הזה, והיא די נהנתה מההפקר של המשברים הפנימיים במיאמי. אבל על קבוצה שנותנת הצגה כזאת במעמד כזה לא ניתן יהיה להגיד שהיא אלופה לא ראויה או לא מספיק איכותית. אם היא תתחבר לעוד יום התקפי כזה, הפעם בחוץ, האופן בו היא תיתפס יהיה אחר לגמרי מאשר אתמול. ומאוד יכול להיות שכדי לזכות באליפות היא תצטרך עוד יום אחד כזה.
מיאמי
זאת צריכה להיות הגישה גם במיאמי - אם דאלאס תשחק ככה אצלנו בבית - שאפו, מגיע לה לקחת אליפות. אבל אם לא - אנחנו יכולים וצריכים לשמור על הבית. כי יש הפסד ויש הפסד, והלילה זה היה הפסד חיובי מבחינת ההיט. שלושת הגדולים הופיעו, שלושת שחקני המשנה המרכזיים תרמו המון, הם שרדו דקות ארוכות בלי וויד למרות יום התקפי נדיר של היריבה, וזה היה המשחק ההתקפי הטוב ביותר שלהם בשבועות האחרונים. אם מיאמי תדע לשמור על הרמה הזאת אצלה בבית, יש לה סיכוי לא רע בכלל לצאת עם שני הניצחונות הנדרשים.
ההבדל בין דאלאס למיאמי היה ששחקני המפתח של ההיט דווקא לא היו ביום קליעה טוב במיוחד. 7 מ-8 השלשות של מיאמי היו שייכות לצ'אלמרס ומילר, ואני לא חושב ששלושת הגדולים קלעו ביחד יותר מ-5 סלים מחוץ לצבע. בגדול, זה דווקא סימן מעודד לקראת שני המשחקים הבאים - אם מיאמי מסוגלת לעבור את ה-100 נקודות בחוץ כששלושת הגדולים לא פוגעים מבחוץ, היא בוודאי יכולה לשחזר את זה בבית.
השאלה היא אם הם יחזרו לקלוע. אצל וויד סימן השאלה היחיד הוא הבריאותי - מה יקרה לאחר שהאדרנלין יתפוגג, האם הגוף שלו יצליח להתאושש ולהגיע מוכן לשני המשחקים הבאים. אצל בוש השאלה היא של עמידה בלחץ - הוא היחיד מביניהם שלא היה בגמר והלילה, גם במשחק לא רע, הוא היה אחראי על כמה איבודים קריטיים והחטאות עונשין גורליות.
והנה, למקרה שדאגתם, חזרנו ללברון. אחרי הלילה, השאלה המרכזית היא אם הוא ימצא מחדש את היד מבחוץ. כי במשחקים האחרונים היא נעלמה לו לגמרי. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לו בשלבי הכרעה של סדרות מלחיצות. בדומה לשחקנים רבים שהם לא קלעי חוץ טבעיים, הקליעה מבחוץ היא הראשונה שמבשרת על משבר מנטלי, ולפעמים נשארת להציק גם אחרי שהמשבר עובר כמו שיעול שנשאר אחרי מחלה.
אין לי תלונות ללברון הלילה. את הקליעה מבחוץ קשה מאוד להחזיר תוך יומיים, אבל הפעם הוא דאג לעשות את כל השאר - ריבאונדים, ניהול משחק אמיתי, הגנה משופרת, הגעה לטבעת. במאני טיים הוא שוב לא תפקד, בין היתר כי נתנו לו מטר לזרוק והוא ידע שהוא יחטיא (ופעמיים גם החטיא), וגם כשכבר קלע סל חשוב הוא נפסל בגלל שריקה מוטעית לעבירת תוקף. אבל הפעם הוא עשה כל מה שהיה יכול מסביב. אם הוא היה משחק ככה לפני יומיים המשחק הלילה היה חסר משמעות. ואם השאר יתפקדו כמו שתפקדו הלילה, מיאמי תוכל לנצח גם בלי שלברון קולע מחוץ לצבע.
נשארה עוד שאלה אחת מציקה למיאמי - שאלת המאני טיים. אחרי שתי סדרות בשליטה מוחלטת שלהם בדקות האחרונות, הפעם דאלאס משתלטת על המאני טיים משחק אחרי משחק. הכוכבים מתפקדים הרבה פחות טוב, ומה שיותר מדאיג זה שספולסטרה נרדם ביחד איתם. אולי הבעיה היא שזה עבד להם כל כך טוב בסדרות הקודמות ובמשחק הראשון, אז הם ממשיכים להאמין בגישת "וויד או לברון ייקחו את הכדור וכבר יעשו משהו". הלילה זה בלט במיוחד - במשך 44 דקות תרגילי ההתקפה עבדו מצוין, אבל ב-4 הדקות האחרונות הם נזנחו לטובת עוד ניסיונות אחד על אחד כושלים.
התרגיל המוצלח ביותר בשני המשחקים האחרונים היה של החסימה הנמוכה בלי כדור לוויד או לברון. הלילה התרגיל היה עבור לברון והוא עבד בצורה נהדרת - השחקן של טרי או בראה בא לחסום לו כך שלא יתאפשר חילוף אוטומטי, לברון קיבל את הכדור קרוב מאוד לסל והיה יכול לקלוע או להוציא לזריקה פנויה. לא ברור למה ספולסטרה משתמש בתרגיל הזה 3-4 פעמים במשחק במקום 15-20, ובעיקר לא ברור למה הוא שוכח ממנו לגמרי במאני טיים. יכול להיות שכל מה שחסר למיאמי כדי לקחת את האליפות זה להמשיך לשחק כרגיל בדקות האחרונות.
