לברון ג'יימס נגד העולם

כל הכתבות, הניתוחים והתגובות גמר ה-NBA. סיקור מיוחד

לשחקנים ולמאמנים ישראלים יש נטייה להתלונן לעיתים קרובות על האכזריות של תקשורת הספורט המקומית. בימים האחרונים אנחנו נוכחים לדעת שיחסית למתרחש בארצות הברית, העיתונות בישראל רחומה וחנונה. המתקפה הברוטלית על לברון ג'יימס אחרי שני המשחקים האחרונים, וביתר שאת אחרי תצוגת הנפל האחרונה, היא משהו שאף בן אנוש לא ראוי לה – גם אם הוא ערק בצורה מכוערת מקבוצתו הקודמת והיה אחראי לאחד ממשדרי הטלוויזיה המחפירים בהיסטוריה.

לברון יצטרך להתמודד עם הביקורת לבדו. איש במיאמי לא יכול לסייע לו במאבק המנטלי. נכון לעכשיו, מעבר לבעיה המקצועית, עולה החשד שג'יימס הוא פשוט אדם מאוד רגיש, שמסתתר בתוך גוף עצום מימדים ומאחורי חזות קשוחה. כמו ניימונד ברייס מ"הסמויה" – בנו של גנגסטר שלא בנוי להיות סוחר סמים ולבסוף נהפך לחנון שמתמודד בתחרויות נאומים – נדמה שג'יימס הוא בחור נחמד מדי מכדי לקחת עוד זריקה קשה, ותחת זאת הוא מעדיף לעשות את הדברים הקטנים שמסייעים לקבוצתו לנצח. הוא גם שחקן כדורסל חכם בצורה יוצאת דופן, והחוכמה הזאת גורמת לו לעתים נזק, כשהוא מוסר לשחקן חופשי אך פחות כשרוני ממנו. כפי שציינו אחרי המשחק הקודם, זה לא בהכרח רע – אבל בתנאי שמתלוות לאסיסטים ולהגנה בערך 20 נקודות, לא 8.

צריך לזכור שפרט לשתי העונות הראשונות, שבהן אימן את לברון שחקן העבר פול סילאס, לאורך כל קריירת ה-NBA שלו מדריכים אותו סקאוטים לשעבר, אנשים שצברו יותר שעות בחדרי הווידאו מאשר על הפרקט. גם מייק בראון וגם ספולסטרה היו שחקני מכללות נחמדים, ולאחרון אפילו הייתה קריירה מקצוענית קצרה בגרמניה, אבל הדרך שהם רואים את המשחק התעצבה משעות של צפייה בדי.וי.די, ולא על הפרקט. תחשבו על ההבדל בין סגנון המשחק שלהם לבין זה של מייק ד'אנתוני, למשל. כשחקן עבר גדול באיטליה, ד'אנתוני מבין את חשיבות החופש והביטחון לשחקן. לברון, לעומת זאת, מצא עצמו בקבוצות כדורסל שמרניות, שמשחקות התקפה מאוד מסודרת, עם עשרות תרגילים, הנעת כדור מסודרת ומעט מקום לדמיון ואילתור. בשלב הזה בסדרה, גם השחקן וגם מאמנו צריכים לצאת מעט מהשבלונה.

ספולסטרה, חייבים לומר, הוא הנהנה המרכזי מתשומת הלב שמקבל לברון. המחדלים שלו מוזכרים בינתיים רק בשוליים, אבל התמונה תשתנה אם מיאמי תפסיד את התואר. בעוד קרלייל משנה חמישיות, מוציא ומכניס שחקנים לרוטציה ומשתמש בהגנות לא קונבנציונליות, מיאמי משחקת באופן כמעט זהה מההתחלה: דאבל אפ אגרסיבי על הפיק אנד רול של דאלאס, עזרה אינטנסיבית על נוביצקי וג'ייסון טרי והרכבים שגרתיים. הדבר המהפכני ביותר שספולסטרה הוציא תחת ידיו היה ההרכב הגבוה בסיום המשחק האחרון, עם לברון, ווייד מילר, בוש והאסלם. אלא שההתקפה של מיאמי בדקות ההכרעה צפויה ושקופה.

לכן, ספולסטרה חייב להיענות לאתגר שהציב לו מאמן המאבריקס. ראשית, ייתכן שכדאי לו לוותר על הבליץ ההגנתי על הפיק אנד רול. דאלאס מתחילה להסתגל אליו, משחררת את הכדור במהירות ומגיעה לזריקות פנויות. הכדור עדיין לא נכנס אמנם, אבל לא בטוח שבשלב הזה, בסדרה של שלושה משחקים על האליפות, מיאמי יכולה להמשיך להמר שכושר הקליעה האיום של יריבתה יימשך. מעבר לכך, הגיע הזמן שההיט יחזרו להרכב הנמוך שהצליח בשלבים הקודמים של הפלייאוף, עם לברון בעמדה מספר 4. נוכח הפיזיות של ג'יימס בהגנה, ההרכב הזה ייצור בעיות מצ'אפ למאבריקס ובעיקר לדירק נוביצקי. זה הרכב שיכול להיות אפקטיבי בייחוד בדקות ההכרעה, אז תיהנה מיאמי מארבעה שחקנים שיכולים להוביל כדור, לקלוע מבחוץ ולחדור. אבל כדי שזה יקרה, המאמן של מיאמי צריך לגלות סוף סוף מעט תעוזה – בדיוק כמו הכוכב המרכזי שלו.

התגובות בארצות הברית למהלכים של ריק קרלייל במשחק הרביעי בסדרה חושפות את ההבדלים בין התפישה של תפקיד המאמן בישראל לבין מולדת הכדורסל. אצלנו התפקיד מתחיל ונגמר במהלך המשחק, כשהאיש על הקווים מצופה לאלתר, להגיב ולעשות קסמים. ב-NBA הציפייה היא שהמאמן יביא את קבוצתו מוכנה למשחק על פי תבנית שעבדה עבורו גם בעבר – אותה חמישייה, אותם חילופים, אותן הגנות.

אלא שלאור השליטה של מיאמי בסדרה, ברור היה שמשהו מהותי חייב להשתנות בדאלאס: בראה הוכנס לחמישיה במקום סטיבנסון כדי לפתוח באופן אגרסיבי יותר ולמנוע את הבריחות של מיאמי בפתיחה; סטיבנסון החליף את מריון בדקות ההכרעה כדי לשפר את הקליעה מבחוץ וליצור ריווח טוב יותר לחדירות של נוביצקי וטרי; קרדינל דחק את סטויאקוביץ' באופן סופי מהרוטציה עקב יכולת הקליעה החלשה של הסרבי; והאזורית נשלפה – ונזנחה מיד, יש לציין – ברבע האחרון, כדי לשנות את המומנטום. שינוי נוסף התבטא ברמה הטכנית: ככל שהסדרה מתקדמת, שחקני המאבריקס נבהלים פחות מההגנה ומהרוטציות הרצחניות של מיאמי. הם משתמשים בהטעיות כדי להקפיץ את שחקני ההיט ולחדור.

לכאורה, השינוי הכושל מכולם היה הכנסתו של בראה לחמישיה. מאזן הפלוס מינוס שלו (התוצאה בדקות שהוא היה על המגרש) היה הנמוך ביותר בדאלאס – מינוס 7. אלא שלקרלייל אסור לוותר על שירותיו. בראה חדר פעם אחר פעם במשחק הרביעי, ולמרות שהרבה להחטיא הוא יצר מצבי קליעה נוחים לחבריו וגם איפשר לצ'נדלר ומריון לקחת ריבאונדים קלים, לאחר שהגנת ההיט התכווצה לעברו של הפורטוריקני. גם ביום רע, הרכז הננסי הוא השחקן היחיד במאבריקס, פרט לנוביצקי, שמסוגל לזרוע מהומה באזור הצבע של ההיט.

השינוי השני שהמאבריקס יכולים לשקול הוא להשתמש בתכיפות רבה יותר בטייסון צ'נדלר ככוח התקפי, בעיקר כחוסם בפיק אנד רול לטרי. צ'נדלר הצטיין במהלך הזה כבר בניו אורלינס, אז הוא נהנה מהמסירות הנהדרות של כריס פול, ואין סיבה שזה לא יקרה יותר גם במאבריקס. המהלכים הללו גם יאפשרו לדירק נוביצקי להתמקם בפינה, למשוך איתו את הגנת ההיט ולסיים במקרה הצורך בשלשה חופשית.

התאמה נוספת שעל המאבריקס לבצע היא הגנתית. אחד התרגילים שספולסטרה אוהב במיוחד הוא ה"דאבל אלבו". במהלך זה, הרכז מכדרר במרכז, על קשת השלוש, בשעה ששני הגבוהים מתייצבים לחסימת פיק אנד רול משני צדדיו. הרכז יכול לבחור באחת משתי החסימות האופציונליות, ולחדור לטבעת.

הייחוד של התרגיל בגירסה של מיאמי היא שלפני החסימה לרכז, שני הגבוהים חוסמים זה לזה ומחליפים מקומות: אנתוני, שנשמר על ידי נוביצקי, מעניק חסימה לבוש, שנשמר על ידי צ'נדלר. דאלאס מגיבה לחסימה הראשונית בחילוף אוטומטי. ברגע שנוביצקי עובר לשמור את בוש, מיאמי מנצלת זאת ומתקיפה את הצד שלו בפיק אנד רול. ברבע השני, מהלך משולב כזה של צ'אלמרס ובוש הניב כמה נקודות רצופות להיט. אם דאלאס תוותר על החילוף, רכז מיאמי ימצא מולו את צ'נדלר – אגוז הגנתי הרבה יותר קשה לפיצוח.

המהלך ההתקפי היעיל ביותר של מיאמי היט במשחק הרביעי היה הבידוד של דוויין ווייד עם הגב לסל. לאורך כל הסדרה זו גם העמדה שבה המאבריקס מתקשים לעצור את לברון. לא ברור מדוע ספולסטרה לא משתמש בכך בתדירות גבוהה יותר, במיוחד ברבע הרביעי. גם אם הבידוד לא יסתיים בסל, וויד או לברון יכולים לתקוף את הסל, לצבור נקודות יקרות מקו העונשין ולעצור את המפולות שמנעו ממיאמי לחגוג אליפות כבר אחרי ארבעה משחקים.