זמן להעלות הילוך

לפני שניגע בעניינים מקצועיים, נדמה שהמאבריקס צריכים לראות בפרספקטיבה הנכונה את שני המשחקים במיאמי. הגישה בקרב מרבית הפרשנים היא שמיאמי שולטת בסדרה, וקשה להתווכח איתם: אלמלא הקאמבק הבלתי נתפש של המאבריקס בדקות האחרונות של משחק מספר 2, מיאמי כבר היתה היום אלופה כמעט ודאית. אלא שאפשר להביט על הדברים מזווית אחרת.

במשחק מספר 2, גם המאבריקס פתחו יתרון מבטיח – 42:51 לקראת סוף המחצית הראשונה - ואז הורידו את הרגל מדוושת הגז ואיפשרו להיט להשוות. מעבר לכך, כמעט כל ההפרש של ההיט ברבע האחרון נבנה משגיאות של המאבריקס, שאיבדו 20 כדורים, 11 מהם במחצית השניה. מיאמי תרגמה זאת ל-31 נקודות במגרש הפתוח. בהגנה על חצי מגרש, דאלאס עושה בדרך כלל עבודה לא רעה על הפיק אנד רול של לברון ג'יימס ודוויין ווייד ונהנית מכושר הקליעה הנורא של כריס בוש.

יתרה מכך, המאבריקס חוזרים הביתה עם ניצחון אחד, כשהם יכולים לומר לעצמם שאף שחקן בקבוצה – פרט לשון מריון – עדיין לא התעלה על עצמו, שלא לדבר על סתם לשחק בכושר הרגיל: נוביצקי קלע באחוזים נמוכים, לפחות עד ההתפוצצות בדקות האחרונות של המשחק השני; טרי לא מוצא את עצמו מול השמירה הכפולה האגרסיבית של מיאמי; קיד עסוק בלסדר התקפות מתפרצות להיט; פז'ה סטויאקוביץ' כל כך גרוע שריק קרלייל היה צריך לשלוף מהקפאה את "השרת" בריאן קרדינל; וג'יי ג'יי בראה עדיין מסוחרר מהמחמאות שקיבל בשלבים הקודמים ועסוק בהחטאות ממצבים נוחים. מכאן אפשר רק לעלות.

כדי שזה יקרה, ברור לחלוטין שהמפתח הוא שמירה על הכדור. לאור האתלטיות של ווייד וג'יימס, כמעט בלתי אפשרי לעצור את המתפרצת של מיאמי. אחרי איבוד כדור, להבדיל מזריקה לסל, הקבוצה המתקיפה מתקשה מאוד להתארגן ולרדת להגנה בצורה מסודרת. הפיתרון הראשון שקרלייל צריך למצוא לאיבודי הכדור קשור לפיק אנד רול של המאבריקס: מיאמי מביאה שמירה כפולה (או "בליץ" בעגת הכדורסל) בכל פעם שהמאבריקס מבצעים חסימה לכדור, בייחוד במצבים שהנחסם הוא ג'ייסון טרי.

ביותר מדי מצבים המאבריקס נכנעו לשמירה הכפולה ומסרו את הכדור לידיים הלא נכונות. בסוף המשחק הראשון השתמש קרלייל בפיק אנד רול כפול ומדורג (שני חוסמים בזה אחרי זה), והרוויח 5 נקודות קריטיות של נוביצקי, החוסם הראשון מבין השניים. במצבים אחרים, דאלאס צריכה פשוט ליצור זווית מסירה נוחה ולהזיז את הכדור לשחקן פנוי בצד השני (הצד החלש).

בכלל, הלקח העיקרי מאיבודי הכדור הרבים הוא שהמאבריקס צריכים לחזור לשחק את הכדורסל שלהם, שבבסיסו העיקרון הפשוט של שחרור הכדור במהירות כל אימת שההגנה מתכווצת לעברם. במשחק השני המאבריקס עשו זאת כמעט תמיד שניה מאוחר מדי, ושילמו ביוקר. הם נזכרו בעקרונות שלהם רק בדקות האחרונות, ואז לא רק עשו קאמבק מדהים אלא נראו, לראשונה בסדרה, כמו הקבוצה שדרסה את המערב בדרך לגמר.

בימים האחרונים, מאז שמיאמי התמוטטה בדקות האחרונות, יש ניסיון נואש בתקשורת האמריקאית למצוא בקריסתה סימפטומים למחלה קשה יותר: מדברים על החגיגות של לברון ג'יימס ודוויין ווייד ליד הספסל של המאבריקס ביתרון של 15 הפרש כסימן לחטא ההיבריס של ההיט, ומנתחים את הזריקות הקשות שלברון לקח בדקות האחרונות כחזרה לימי האנוכיות שלו בקליבלנד. בשני המקרים, מדובר בשטויות. זה לגיטימי לחלוטין לחגוג יתרון גדול בסדרת גמר, ולא היה שום דבר חריג במה שעשו כוכבי ההיט.

לגיטימי לא פחות לשאוב מכך מוטיבציה, כפי שעשו המאבריקס, אבל די בכך שלברון היה קולע ליי אפ פשוט אחד – במקום איירבול מוזר במרחק סנטימטר מהסל – כדי שהמשחק יהיה גמור הרבה לפני סיומו. ובאשר לזריקות הקשות של לברון: ההתקפה של מיאמי פשוט היתה תקועה, הנוכחות של נוביצקי, צ'נדלר ומריון סתמה את הרחבה, ובאופן טבעי כל שנותר לכוכב הקבוצה היה לקחת כמה זריקות קשות, בדיוק כמו עמיתו, ווייד. אם מי שמתיימר להיות הסופרסטאר השלישי בסגל, כריס בוש, היה מואיל בטובו לקלוע ביותר מ-25 אחוזים – נתון כמעט חסר תקדים לשחקן פנים – שניהם לא היו נאלצים לקחת על עצמם כל כך הרבה.

אבל בהנחה שההגנה של המאבריקס לא תהיה רכה יותר, כל מה שההיט צריכים לעשות כדי לשפר את ההתקפה זה לרוץ יותר. למיאמי יש נטיה מוזרה, שנובעת ככל הנראה מהיותו של אריק ספולסטרה פריק של שליטה: היא רצה נפלא, אבל זה קורה כמעט תמיד אחרי איבוד כדור של היריבה. בדרך כלל, התוצאה היא שלשה או דאנק. הרבה יותר קל להגיע למצב קליעה נוח בהתקפה מתפרצת או במשחק מעבר, כשהגנת היריבה עדיין לא מסודרת. כדי להשיג יותר נקודות ולא להיתקע בדקות שהמאבריקס לא מוסרים את הכדור לידיים של שחקני ההיט, כל מה שהמאמן הצעיר צריך לעשות הוא להורות לשחקניו לנסות לרוץ גם אחרי ריבאונד, ולהגדיל את מספר הנקודות הקלות.

אין כל סיבה לנהוג אחרת כשבסגל שלך משחקים שניים מהשחקנים הטובים בעולם במגרש הפתוח. ההיט כבר לא יהפכו לפיניקס סאנס של תקופת מייק דאנ'טוני, אבל אפשר לצפות מהם להגביר טיפה את הקצב. עליהם לעשות זאת לא כדי להפוך את המשחק ליותר אטרקטיבי, אלא פשוט כדי להגדיל את סיכוייהם לזכות בתואר.

אחרי שהמאבריקס ניסו למצוא פתרונות לפיק אנד רול של לברון ג'יימס, הפתיע ספולסטרה כשלאורך מרבית המשחק השני דווקא הוציא את ג'יימס מחסימות הרחק מהכדור. המהלך מתחיל כשהכדור בידו של ג'יימס באזור החצי פינה.

הוא מוסר אותו לדוויין ווייד ומתחיל לנוע על חסימה מדורגת משולשת – כלומר מקבל חסימות משלושה שחקנים שונים – ועובר מצד לצד. על פי רוב, לברון עושה תנועה של סיבוב לעבר הסל (CURL) ומקבל את הכדור בתנועה לעבר הטבעת. אם ההגנה מתכווצת לעברו, הוא יכול למסור את הכדור לווייד, שימתין חופשי על קשת השלוש.

יש לציין שמאמן אחר שאוהב להשתמש בתרגיל זה הוא גרג פופוביץ' מסן אנטוניו. במקרה של הספרס, הנחסם הוא על פי רוב טוני פארקר. מייק בראון, שהיה עוזרו של פופוביץ' בספרס, אימץ את התרגיל כשהתמנה למאמנו של לברון בקאבלירס, וספולסטרה לקח את התרגיל יחד עם הכוכב בקיץ האחרון, כשג'יימס הביא את כשרונותיו לסאות' ביץ'.

קשה להתווכח עם ההחלטה של מיאמי להתמקד בהגנה בנוביצקי ובג'ייסון טרי. עם זאת, ספולסטרה צריך לתת את דעתו ל-18 הנקודות בממוצע שקלע שון מריון בשני המשחקים הראשונים בסדרה.

למרות הירידה ביכולתו בעונות האחרונות, למרות הזריקה המכוערת והתחושה שכל סל שלו הוא בגדר נס, מריון הוא אול סטאר לשעבר, שכרגע משיג את נקודותיו בקלות רבה מדי. מיאמי מחליפה עליו שומרים כל הזמן, לא בגלל שהיא מכבדת אותו, אלא מפני שכל מעייניה מופנים לעבר שחקנים אחרים.

במשחק השני שמרו אותו, בין השאר, בוש, ווייד ולברון, ושלושתם הזניחו אותו לחלוטין, גם כשהכדור היה בידו. נדמה שג'יימס, למשל, מוציא מעצמו הרבה יותר כשהוא מופקד על טרי, בעוד מריון חדר מולו לסל בקלילות מוזרה. אחרי שני משחקים כה פרודוקטיביים, ואחרי שקלע 26 נקודות במשחק האחרון מול אוקלהומה סיטי, מריון הרוויח ביושר מעט יותר כבוד ותשומת לב הגנתית.