הרוויחו את ההזדמנות ביושר: נבחרת ישראל בדרך לסדר יום חדש?

לראשונה מזה הרבה מאוד שנים, נבחרת ישראל ניצבת בפני הזדמנות. עד עתה, למעשה מאז קמפיין "התיקו ההרואי" תחת אברהם גרנט, הנבחרת ניצבה בפני בעיקר משברים, נעה בין שערוריות ושעמום, אבל המשחק הבא מול יוון נותן לה סיכוי לפתוח דף חדש. הכאפות שחטפנו בעבר מחייבות להתייחס לכך בתור אשליה, עוד אשליה מבית היוצר של הנבחרת שתמיד מנצחת את המשחקים הקלים יותר, רק שבמחצית הראשונה מול לטביה היו לא מעט רגעים עם תחושה אחרת. תחושה שאולי מתחיל לנבוט משהו. מכל כך הרבה פוטנציאל, דור איכותי, מגוון ומאוזן יותר מההיצע המקומי הקבוע, אולי באמת ייצא משהו.

ההזדמנות, אם לרגע תהיתם, היא לא לעלות ליורו. כרטיס לטורניר היוקרתי יהיה רק בונוס. נבחרת ישראל מגיעה למשחק הבא שלה עם סיכוי להחזיר לעצמה לא מעט מהביטחון העצמי, מהמעמד הציבורי שלה, מהיוקרה האישית, שעד עתה גוררים קנסות על אירועי דנמרק, בדרך לעשור הכי דכאוני בתולדות הנבחרת. זה לא מקרי שמאז החמישייה מול אוסטריה ב-1999 הנבחרת לא ניצחה אף משחק גורלי מול נבחרת גדולה ברמת גן. ניצחון על יוון בספטמבר, דבר שלפני שלושה משחקים בקמפיין הזה נראה הזוי לחלוטין, יהיה לא פחות גדול ומשמעותי, מול נבחרת חזקה יותר מזו של אוטו באריץ'.

היוקרה של הניצחונות פחות חשובה מאשר היוקרה של הנבחרת, ומהיכולת שלה לסיים את עידן החושך שבו מתכוננים בעיקר להפסדים ולא באמת מאמינים שאפשר לנצח את הגדולים. לחזור להיות קצת יותר נבחרת חצופה וחולמת כמו בתקופות טובות יותר ופחות נבחרת מפחדת ונרתעת כמו בקמפיינים האחרונים. כך צריך להתייחס למשחק הזה. זו המטרה שצריך להתרכז בה. קשקושים וחישובים עתידיים בנוגע לעלייה ליורו יסיטו את המחשבות מהעיקר.

את האופטימיות הזו בנו קודם כל השחקנים. מאמן נמדד בדור שהוא מקבל לידיים, ופרננדז מקבל לידיים דור שיש לו מספיק תנאים כדי לבנות הצלחה: איכות, עומק, לוחמים וקוסמים. אפילו על המחסור בשחקני הגנה הוא דילג בעזרת בנייה סבלנית של סגל רחב אבל די קבוע, עם טיפוח קפדני של שחקנים שיספקו לו פתרונות כמעט בכל עמדה. שפונגין היה התגלית במקרה של לטביה. גם הליהוק באגפים, למרות היכולת החלשה של ליאור רפאלוב, הקהה את התלות הרגילה ביוסי בניון, שיכול היה להסתפק ברגע אחד יעיל כדי לצאת גדול מהמשחק.

כי פרננדז, ברגעים שהוא לא מסתבך, יודע להכין סגל למשחקים נתונים, ולהעמיד הרכב נכון, לפחות בשלושת המשחקים האחרונים, לכל משימה בנפרד. הוא לא רק למד תוך כדי תנועה. הדבר שהכי ראוי להעריך אצל פרננדז, מבלי לשכוח אף מגרעה, הוא האמונה שלו בשחקן הישראלי. מאמן זר, עם רזומה של אגדת כדורגל, שמגיע למדינת כדורגל נידחת וחייב להציל את משרתו, בדרך כלל משחק בונקר. הוא מזלזל בחומר הנחות ומלמד אותו לשחק כנחות. ההרכב ההתקפי שפרננדז העלה בלטביה הראה כמה הוא מעריך את הכישרון הרפאלובי הממוצע בארץ הקודש.

זו לא אופוריה, כן? עדיין, ניצחנו נבחרת שהפסידה בבית לקרואטיה 3:0. גם יוון נבחרת טובה יותר מאיתנו, ועלייה ליורו, בואו נודה על האמת, לא יוצרים במומנטום של שלושה ניצחונות מול נבחרות קטנות. תהליך שמוביל להעפלה סנסציונית של נבחרת ברמה של ישראל חייב שורשים עמוקים יותר, אלא שאחרי הרבה זמן, שוב יש הזדמנות להתחיל עם השורשים. ניצחון על יוון ייתן ביטחון אדיר לדור מצוין של שחקנים, בלי קשר מי יאמן אותו בעשור הקרוב. ניצחון על יוון יכול להתחיל עשור אחר, עם גישה אחרת.

בבלומפילד, המגרש בו אפילו מכבי תל אביב ניצחה את אולימפיאקוס, זה בהחלט אפשרי. לראשונה אחרי הרבה זמן, ניכר שיש לנו עוד כמה כלים לעשות זאת חוץ מבניון. כלים שמשלימים את בניון. ניצחון על יוון יכול לתת לדור הזה סיכוי אמיתי להעפיל לטורניר גדול מתי שהוא, תהליך שאולי יהיה שווה להמשיך אותו עם אותו מאמן שמאמין כל כך בדור הזה. גם אם זה לא יסתיים עם כרטיס ליורו, הישג כזה, בראייה עתידית, יספק חותמת של הצלחה לקמפיין שאמור היה להסתיים כרגיל ככישלון.