איך שגלגל מסתובב לו. ה-13 ביוני 2006, לפני חמש שנים פחות עשרה ימים. אותו מקום - האמריקן איירליינס ארינה. אותן קבוצות - מיאמי ודאלאס. אותו מעמד - גמר ה-NBA. משחק שלישי, דאלאס ביתרון 0:2 בסדרה. 6:33 דקות לסיום המשחק ג'ייסון טרי מעלה את דאלאס ליתרון 76:89. המצב נראה ברור כפי שלא היה ברור הרבה זמן בגמר - דאלאס פשוט טובה יותר. השחקנים שלה התחילו לחגוג לא רק את הניצחון במשחק, אלא גם את האליפות. התוצאה הסופית במשחק הייתה 98:96 למיאמי. באותו רגע נדמה היה שהם רק דחו קצת את הקץ, אבל דאלאס לא התאוששה מהקאמבק הזה.
כולם מדברים עכשיו על השחזור הכמעט מדויק של הקאמבק של דאלאס מול אוקלהומה סיטי לפני עשרה ימים. בצדק - על בסיסו נבנה המהפך המופלא במשחק 2 של הגמר. אבל לא כדאי לשכוח גם את מטעני העבר. לשני המועדונים האלה אין היסטוריה ענפה, המהפך ההוא הוא ציון הדרך המשמעותי ביותר של שניהם, והוא חלק מה-DNA של כמה מכוכבי הסדרה הנוכחית. אז זה נגמר גם במהפך מנטלי מוחלט בסדרה, יהיה מעניין במיוחד לראות האם גם הפעם.
אל תפספס
התחושה המסוכנת ביותר עבור ספורטאי היא התחושה שהמשחק נגמר לפני שהוא באמת נגמר. בטח תחושה שהסדרה נגמרה, וזה מה ששידרו במיאמי בירידה לטיים-אאוט ביתרון 15 הפרש - אין להם מה להציע נגדנו. הם התבלבלו, אף גברת שמנה עדיין לא שרה. גבר שמן הודיע על פרישה, אבל זה לא אותו הדבר. כאשר מרגישים שהמשחק גמור, באופן טבעי מתרחשת נפילת מתח. ברגע שהיא מתרחשת, קשה עד בלתי אפשרי לחזור אחורה לרמת הריכוז והאינטנסיביות שהייתה לפניה. וויד ולברון לא חזרו לשחק בשבע הדקות האחרונות, הם חזרו להעביר את הזמן במשחק גמור.
נגד רוב הקבוצות זה היה עובר, לא נגד דאלאס מודל 2011. כי דאלאס הפכה בפלייאוף הזה לקבוצה שמזהה נפילות מתח אצל היריבות ומתנפלת עליהן ביעילות שמעטות כמוה נראו בעשורים האחרונים. הם עשו את זה ללייקרס במשחק הראשון (חזרה מפיגור 16 ברבע השלישי), לאוקלהומה סיטי ועכשיו גם למיאמי, בשלושת המקרים הם עשו את זה בחוץ. ברגעים האלה כולם בדאלאס מתפקסים ביחד, הם מפסיקים לחלוטין לטעות או להחטיא, מגיעים לזריקה טובה בכל התקפה ודואגים לפנות את נוביצקי לשלשה בדיוק בטיימינג הקטלני ביותר. רמת ביצוע מושלמת. יכול להיות שהם חייבים את זה לברנדון רוי שעשה להם דבר דומה בסיבוב הראשון, אולי ממנו הם שאבו את האמונה.
אל תפספס
התחושה השנייה הכי מסוכנת עבור ספורטאי היא התחושה של אנדרדוג שחושב שהוא מסוגל לנצח. כל זמן שהוא לא חושב על זה הכל בסדר, ברגע שהרעיון מחלחל הוא נוטה להתפרק. זה, לדעתי, מה שקרה לדאלאס לקראת סוף המחצית הראשונה. ביתרון 9, כאשר לברון יצא לנוח בגלל בעיית עבירות, היה למאבס צ'אנס אמיתי לברוח עד המחצית. במקום, הם השתתקו לחלוטין ונתנו למיאמי להשוות. הם לא יצאו מההלם עד שהתחילו את הקאמבאק. במילים אחרות - עד שהם הרגישו שאין להם יותר מה להפסיד. הנפש האנושית היא תופעה מרתקת, ועוד יותר מרתק לראות איך קבוצה שלמה מגיבה ביחד לשינויים בסיטואציה.
יש לנו גמר עם שתי קבוצות שלא יודעות להוביל. שתיהן, מסתבר, מעדיפות לבוא מלמטה. מיאמי לא נאלצה להתמודד עם נטל ההובלה לאורך רוב הפלייאוף, כמעט בכל משחק היא עבדה קשה עד הסוף, לפעמים זה נראה מבחירה. הלילה התברר שאולי באמת עדיף לה לא להוביל עד הדקות האחרונות. את היכולת להימנע מנפילות מתח יפתחו במיאמי עם השנים, אבל בסדרה הנוכחית הם עשויים להיות פגיעים בנקודה הזאת גם במשחקים נוספים.
יש לא מעט נקודות מקצועיות שניתן היה להרחיב לגביהן. הבולטת היא ניהול משחק רע מאוד של שני המאמנים. ספולסטרה שכח את ביבי על הספסל ברבע האחרון. ביום מצוין שלו, מאוד יכול להיות שהוא היה מונע את הקריסה עם הנסיון והקליעה המשופרת. ניהול המהלך האחרון שלו היה נוראי, אבל על זה דיברו כבר מספיק. קרלייל התפתה לנסיונות של הרכבים לא ברורים, ברגע שהוא חזר לחמישייה החזקה שלו התחיל המהפך. למזלו, זה לא היה מאוחר מדי. ואם כבר הקדשתי פסקה לכדורסל נטו, אי אפשר שלא להזכיר את שון מריון. מי היה מאמין שהוא יהיה השחקן הרביעי הכי טוב בגמר ה-NBA? בטח לא סטיב נאש.
אבל הנקודות המקצועיות הן השוליות במשחק הזה. השוליות שלהן היא גם נקודת המפתח שלי מהמשחק - דאלאס לא רק השיגה ניצחון חוץ, היא הפכה את הסדרה להרבה יותר מותחן פסיכולוגי ממאבק טקטי ומקצועי. וזה ז'אנר שיש לה הרבה יותר סיכוי לנצח בו. לברון הופך לאיש המפתח של המשחק השלישי. עד כה הוא הגיב במשחק גדול לכל הפסד של מיאמי בפלייאוף. אבל עכשיו זה הגמר, ובגמר זה אחרת.
אל תפספס
