שינויים – אל תפחדו מהם: לקראת משחק 2 בגמר ה-NBA

אם דאלאס תפסיד את האליפות, היא תביט לאחור על המשחק הראשון בכאב. מופע הדאנקים ברבע האחרון קצת עמעם זאת, אבל המאבריקס פגשו את ההיט ביום בינוני. ווייד היה אנמי במחצית הראשונה, לברון קצת התאהב בתדמית הרכז וכמעט לא חדר לטבעת ובוש לא הפסיק להחטיא אחרי פתיחה טובה.

ברבע השלישי, שבו ביצעה מיאמי קאמבק מהיתרון בן 8 הנקודות שדאלאס פתחה, פיספסה הקבוצה של ריק קרלייל הזדמנות אחרי הזדמנות לנצל דקות התקפיות בינוניות של מיאמי. ברנדן הייווד נשלח לקו במקום לסיים מצבים נוחים בסל ועבירה, ג'יי ג'יי בריאה לא תירגם לנקודות חדירות לטבעת שהסתיימו במבטים נוחים לסל ופז'ה סטויאקוביץ' לא קבר שלשה חופשית, כחלק מהערב החלש של הספסל של המאבריקס. גם בתחום ההתקפי יש לקרלייל מה לעשות - ולכך נגיע בהמשך – אבל המפתח הוא הגנתי.

כי כדי לנצח דאלאס זקוקה לכדור. היא הפסידה כיוון שזרקה לסל 67 פעמים בלבד, מול ממוצע של 78.8 זריקות לסל בסדרה מול אוקלהומה סיטי. וכשהמאבריקס זורקים יותר לסל, פירוש הדבר שהם רצים להתקפות מתפרצות ומשיגים יותר סלים קלים – נתון קריטי מול ההגנה החונקת של ההיט. יש שתי בעיות: ראשית, ראסל ווסטברוק הפרוע לא מרכז את המשחק של מיאמי, שמשחקת באופן מבוקר וממעטת לאבד את הכדור (10 איבודים בלבד). מעבר לכך, למאבריקס יהיה קשה מאוד לקזז את היתרון של ההיט בריבאונד (36:46) ובפרט בריבאונד התקפה (6:16) – המקום בו איבדו את מרבית הזריקות החסרות.

הסיבה לכך פשוטה: פרט לאתלטיות הבלתי נתפשת של כל החמישיה של ההיט, כולל הגארדים (3 ריבאונדים בהתקפה לווייד, 10 בסך הכל), הנוכחות של ג'יימס ו-ווייד מחייבת את דאלאס לבצע רוטציות וחילופים בהגנה, שבסופם שחקנים נמוכים מנסים לסגור את אנתוני, בוש והאסלם. גם הדקות שבהם פז'ה סטויאקוביץ' שמר את אחד הגבוהים של ההיט (כיוון שמריון הופקד על לברון ג'יימס) לא סייעו למאזן העגום של המאבריקס בקרב על הכדור החוזר.

למרות זאת, לדאלאס יש היכן להשתפר, בייחוד בתיאום ההגנתי. הפספוס הגדול שלה כאן היה טמון דווקא במחצית הראשונה. קרלייל החליט משום מה לשמור את הפיק אנד רול של מייק ביבי בעזרה אגרסיבית, למרות האחוזים הירודים שלו מחוץ לקשת. נוביצקי ציית והסתער בפעולה שמכונה Help & Recover (עזור וחזור), והותיר את השחקן שלו, בוש, חופשי לזריקות קלות ברבע הראשון.

ברבע השני, המאבריקס עברו לאזורית רכה ולא מתואמת וספגו 27 נקודות – דווקא בדקות שבהן השתחררו בהתקפה. במספר מצבים, שחקנים של המאבריקס נראו מבולבלים ונתקעו בלי אף שחקן שהם מופקדים עליו, והתוצאה היתה שלשות חופשיות של ההיט. המאבריקס כבר לא יהיו אתלטיים ופיזיים כמו ההיט בגלגול הזה, אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם שגיאות מהסגנון הזה. רוטציות טובות יותר וריכוז יורידו את מספר השלשות של ההיט (11 מ-24), יגרמו לכדורים לעוף הרחק מהסל ויתנו למאבריקס הזדמנות לרוץ. וללא משחק הריצה, אין להם שום סיכוי לנצח.

וחוץ מזה, גם תפילה קטנה לשלום האצבע של דירק נוביצקי לא תזיק.

להיזכר שהם קבוצת NBA. לעיתים קרובות, עיתונאים ואוהדים של הליגה הטובה בעולם מתלוננים על היעדר האינטנסיביות, על הזריקות הגרועות, על ההתבססות המוגזמת על הכוכבים ובעיקר על ההגנות העצלות. לכל הבעיות הללו, שהופכות לעיתים את משחקי הליגה למפגע אסתטי, יש סיבה. הליגה ארוכה מדי וקשה מדי מכדי לתת הכל על המגרש בכל דקה.

מיאמי מתעלמת בפלייאוף הזה מהתובנה הזאת. היא זרה למושגים כמו "חלוקת כוחות". החבורה של אריק ספולסטרה נתנה ברבע הראשון תצוגה הגנתית כמעט בלתי נתפשת: רוטציות שכמעט לא מאפשרות להרים זריקה, שמירה כפולה על ג'ייסון טרי בפינה בלי שהדבר יפגע ביכולת לעצור גם את דירק נוביצקי ואגרסיביות שעצרה את דאלאס על 17 נקודות.

אלא שלקצב כזה יש מחיר, וברבע וחצי הבאים ההגנה של ההיט היתה אנושית הרבה יותר. אם מוסיפים למשוואה את 45 הדקות של לברון, התוצאה היא שההיט חייבים לנוח לעיתים על המגרש. למזלם, המאבריקס לא ניצלו זאת, אבל הם לא יכולים לבנות על יום קליעה כזה של המאבריקס גם במשחק השני.

ההיט צריכים להיזכר שהם קבוצת NBA גם במובן נוסף: אנוכיות היא לא תמיד מילה גסה. אחרי כל הדיבורים על שלושה שחקנים ללא צוות מסייע, מיאמי הייתה כמעט קבוצתית מדי במשחק הראשון, ובמיוחד ג'יימס. זה היה משחק התקפי כמעט מושלם של לברון – אולי מושלם מדי. מפעם לפעם, עליו לוותר על הפיתוי למסור להאסלם, לצ'אלמרס או אפילו לבוש, ולקחת את הכדור בעוצמה לטבעת. ספולסטרה יכול לעזור לו בכך: החדירה של ג'יימס שהסתיימה בהטבעה ועבירה, 2:48 דקות לסיום, היא תוצאה של בידוד ויצירת ריווח. גם הקליעה המשופרת שלו מבחוץ, שמחייבת את המאבריקס לצאת אליו, תאפשר לג'יימס לחדור ביתר קלות.

מבין שלוש השלשות של לברון ג'יימס ברבע השלישי, שתיים מהן – כולל זו המטורפת בשניה האחרונה – הושגו בפיק אנד רול, כשהמאבריקס מוותרים על עזרה אגרסיבית. ברבע הרביעי המסגנות הוסקו. במצב של 63:65 להיט, מיאמי ביצעה תרגיל שהסתיים בפיק אנד רול בין לברון להאסלם (האסלם חוסם ללברון ומסתובב לכיוון הסל).

הפעם, נוביצקי ביצע עזרה אגרסיבית, וגרר תגובת שרשרת בהגנה של דאלאס: היייווד, ששמר את כריס בוש בצד החלש, נע לעברו של האסלם, שקיבל את הכדור מג'יימס. ג'ייסון טרי, ששמר את מייק מילר בפינה הרחוקה, נע כדי לכסות את בוש. האסלם קרא את המצב, חדר על קו הבסיס ומסר למילר, שקלע שלשה חשובה. זה מה שעושה יכולת הקליעה של לברון: גם כשלא הוא מספק את האסיסט, ההיסטריה ההגנתית שהוא יוצר הופכת את החיים של שחקני מיאמי לקלים הרבה יותר.

זה קצת מגוחך להתיימר לסייע למאמן נפלא כריק קרלייל, בייחוד לאור העובדה שלמרות מעלותיו הרבות הוא אינו שולט בשפה העברית, ככל הידוע. ובכל זאת, ייתכן שמאמן המאבריקס צריך להשתמש בדירק נוביצקי בצורה פחות קונבנציונלית. ההתקפה של המאבריקס מתחילה בדרך כלל במסירה לגרמני, בדרך כלל אחרי חסימה.

אם לנוביצקי אין מצב קליעה נוח, הוא מוסר והמאבריקס מנסים להניע את הכדור לשחקן הפנוי. הטריק יכול לעבוד מול כל קבוצה בעולם, חוץ ממיאמי. הרוטציות שלה כל כך מהירות, שבסופו של דבר הכדור נתקע אצל שחקנים שמיומנים בעיקר בהשלכת שלשות (טרי או סטויאקוביץ') ומגלים שתי ידיים על פרצופם.

פתרון אפשרי הוא להתחיל את ההתקפה כשנוביצקי רחוק מהכדור, ולדאוג שהנעת הכדור תסתיים בידיים שלו. זה קרה פעם אחת ברבע השני, כשטרי וצ'נדלר ביצעו פיק אנד רול באמצע, גרמו להגנת ההיט להגיב ואז המתין נוביצקי לכדור בפינה, לשלשה חופשית.

הרחקתו של נוביצקי מהכדור, לפחות בחלק מההתקפות, גם עשויה לפתוח מעט את הרחבה לחדירות. רק שהפעם, בניגוד למשחק הראשון, יהיה על המאבריקס להכניס לטבעת את החפץ העגול.