פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מסי בא לכל מקום

        את הצלחת מהפכת הכדורגל ההתקפי של בארסה אפשר לזהות בכל מקום באירופה, והיא הבשורה של 2010/11. מיכאל יוכין מסכם עונה

        זה אמיתי – כדורגל התקפי

        אחד האירועים המרגשים ביותר של העונה התרחש אתמול (ראשון) בפלייאוף העלייה מהליגה השלישית באנגליה. לגיבורה הראשית קוראים פיטרבורו – קבוצה עם הגנה מחוררת שאיבדה נקודות לא מעטות בדקות הסיום. בסך הכל הוציאו שועריה 75 כדורים מהרשת ב-46 משחקים, וזהו המאזן השני מהסוף בכל הליגה, אחרי היורדת המאכזבת בריסטול רוברס. ובכל זאת, פיטרבורו חגגה אתמול על הדשא באולד טראפורד את חזרתה לליגת המשנה אחרי עונת גלות אחת, ויש לכך סיבה מצוינת. היא הולכת תמיד על התקפה, בכל מצב ובכל מחיר, ובאה על שכרה עם 106 שערי זכות – המאזן הטוב ביותר בליגה כלשהי באנגליה מאז 2002.

        בפלייאוף פגשה תחילה הקבוצה של דארן פרגוסון, הבן של, את מילטון קיינס דונס, ספגה שלושה שערים מהירים בתחילת המחצית השנייה במשחק הראשון, אבל הצליחה לצאת עם הפסד מינימלי 3:2 וניצחה 0:2 בגומלין. בגמר, במנצ'סטר, היא הכתה את האדרספילד, קבוצה לא רעה אבל "רגילה" מבחינה סטטיסטית, אשר סיימה את העונה הסדירה שמונה נקודות שלמות לפניה, והביסה אותה עם בליץ בדקות האחרונות. אחרי שער היתרון בדקה ה-78, הלכה פיטרבורו קדימה וכבשה מיד את השני. זה לא הספיק לה, ובדקה ה-85 היא הוסיפה את השלישי. זו הייתה חגיגה אמיתית לכדורגל התקפי, והיא הולמת את המגמה שראינו העונה בליגות רבות באירופה.

        אחרי מונדיאל מאכזב למדי, אשר התאפיין בטקטיקה שמרנית מצד מאמנים שחוששים להמר, קל וחומר ברגעים המכריעים, הייתה זו תחושת הקלה לא לראות את המשך המגמה בכדורגל המועדונים. נהפוך הוא - המזל הלך העונה פעמים לא מבוטלות עם אלה שלא מפחדים. מאמנים רבים, שמאמינים כי תפקידם לא רק ללקט נקודות אלא גם לתת שואו לקהל, יצאו עם ידם על העליונה.

        פורטו, שזכתה בטרבל עוצר נשימה, הציגה בהדרכתו של המאמן אנדרה וילאש בואש סגנון סוחף, ולא לחינם היא קבעה שיא מדהים עם כיבוש שלוש חמישיות רצופות בשלבים המתקדמים בליגה האירופית מול ויאריאל וספרטק מוסקבה. דורטמונד, אולי הקבוצה הכריזמטית ביותר באירופה כיום, יישמה את הפילוסופיה ההתקפית של המאמן יורגן קלופ ושמרה בכל זאת על מאזן הגנתי נדיר. ליל הקטנה זכתה באליפות צרפת היסטורית ראשונה מאז 1954 עם המשחק ההתקפי ביותר שנראה במדינה מזה שנים רבות, עם 68 שערי זכות ב-38 משחקים. בעונה שעברה היא פספסה בשניות הסיום העפלה לליגת האלופות וסיימה רביעית למרות שהבקיעה 72 שערים, אך המאמן רודי גארסיה לא שינה את גישתו במילימטר.

        אודינזה, הקבוצה עם הגישה ההתקפית ביותר באיטליה, שמציגה את מלך שעריה בשתי העונות האחרונות, אנטוניו די נטאלה, בתוספת חבורה נוצצת של כישרונות צעירים ובראשם אלכסיס סאנצ'ז, התגברה על פתיחת עונה עלובה והעפילה למוקדמות ליגת האלופות. אפילו דן האג, קבוצת תחתית לא רלוונטית בדרך כלל בהולנד, ששינתה את עורה עם ג'ון ואן דן ברום המבטיח על הקווים, הלהיבה בלי סוף, ניצחה בחוץ את אייאקס ואיינדהובן והבטיחה בדרמה גדולה בפלייאוף את מקומה בליגה האירופית. שינויים בעמדת המאמן שהביאו רוח התקפית יותר השתלמו בדרך כלל – קני דלגליש ביצע החייאה בליברפול אחרי הקדנציה המזעזעת עם רוי הודג'סון, לאונרדו הפך את אינטר ללהיט אחרי עידן הקרח של רפא בניטז, ושאלקה קמה לתחייה עם רלף ראנגניק במקומו של פליקס מגאת' כדי להשחיל לאותה אינטר חמישייה בסן סירו.

        באופן משמח אפילו יותר, המגמה באה לידי ביטוי גם בקרבות התחתית. קבוצות אפורות וחסרות שיניים מצאו את עצמן בסופו של דבר מתחת לקו האדום. זה נכון לגבי פרנקפורט (ההתקפה החלשה בבונדסליגה), לה קורוניה (ההתקפה החלשה בספרד), ברמינגהאם (היחידה שהבקיע פחות משער למשחק בממוצע בפרמיירליג), וסמפדוריה שנותרה ללא חלוצים ראויים אחרי מכירת החיסול של אנטוניו קסאנו וג'אמפאולו פאציני. מנגד, מרגש לראות את צ'זנה, עולה חדשה זעירה עם איצטדיון מפוצץ עד אפס מקום בניגוד למגמה הכללית באיטליה, שורדת עם סגנון התקפי סוחף, למרות שהסטטיסטיקה שלה לא מייצגת את תרומתה כראוי. כיף לראות את מלאגה, שבילתה יותר מחצי עונה מתחת לקו האדום, עושה חיים בשלהי העונה עם 54 שערי זכות. נפלא להיווכח כי מנשנגלדבאך, קבוצה שהביסה העונה בחוץ את לברקוזן 3:6 ואת קלן 1:5, נשארת בליגה בקאמבק מטורף. אם רק בלקפול, המרעננת הכתומה הרשמית של העונה, הייתה שורדת עם ההתקפה השמינית בטיבה בפרמיירליג, היינו יכולים לפתוח עוד כמה בקבוקי שמפניה.

        תוסיפו לכך את העונה הפנומנלית של ליאו מסי, את שבירת שיא הכיבושים ההיסטורי של הליגה הספרדית בידי כריסטיאנו רונאלדו, את גמר ליגת האלופות שהוכרע דרך ההתקפה והניב בפעם השנייה בלבד ב-14 השנים האחרונות (ובפעם החמישית בלבד ב-34 השנים האחרונות!) יבול של יותר משלושה שערים, ואת העובדה כי הפרמיירליג סיימה את העונה עם ממוצע הכיבושים הגבוה ביותר מאז הקמתה (לא פחות מ-2.80 שערים למשחק), ותקבלו עשרה חודשים בלתי נשכחים. הלוואי והעסק רק ימשיך וישתפר מכאן.

        זוהי סדום – סכומי העברה מפלצתיים

        שחקנים שנרכשו בסכומים אסטרונומיים בחלון ההעברות בפרמיירליג נכשלו בינתיים ולא קיבלו שבוע אחד של חסד. פרננדו טורס נשחט על ידי התקשורת בצ'לסי, אדין דז'קו הפך לבדיחה מהלכת במנצ'סטר סיטי, אנדי קארול משך מעט פחות תשומת לב אך תג המחיר שלו נראה אף הוא מגוחך לאור יכולתו של לואיס סוארז, שהגיע תמורת סכום נמוך בהרבה.

        האם זה צודק? בוודאי שלא. טורס יכול להצליח בסטמפורד ברידג' בטווח הארוך אם (וזה "אם" ענק) ישמור על בריאותו. החודשים המהוססים בסיטי לא ישנו את הערכתי העצומה לכישרונו של דז'קו שיכול, וצריך, להפוך לחלוץ הרחבה הטוב בעולם. קארול מתאים לשיתוף הפעולה עם סוארז כמו כפפה ליד, והצמד הזה עשוי להצעיד את האדומים לצמרת הגבוהה כבר בעונה הבאה. הבעיה היא שתג המחיר המנופח יוצר ציפיות מוגזמות, ואפילו קאקה נפל קורבן לתופעה זו בסנטיאגו ברנבאו.

        תנסו להיזכר בביקורת הקטלנית שנאלץ לספוג יאיא טורה, אחד הקשרים המושלמים ביותר בדור הנוכחי, המשלב כוח פיזי נדיר עם אינטליגנציה יוצאת דופן, בחודשים הראשונים בסיטי אוף מנצ'סטר סטדיום. הוא הגיע מספסל ברצלונה תמורת 24 מיליון ליש"ט, קיבל שכר שבועי של יותר מ-200 אלף ליש"ט, והאנגלים פשוט יצאו מדעתם. הוא הפך בעיני הפרשנים לשחקן מגושם שלא מצדיק במאומה את ההשקעה בו. היום, אחרי שער הניצחון בחצי גמר הגביע מול מנצ'סטר יונייטד ושחזור בגמר מול סטוק בוומבלי, כולם מוכנים לשאת אותו על הכתפיים. השינוי התודעתי לא לקח זמן רב מדי.

        הבעיה המרכזית נעוצה בכך שגורמים רבים מדי, ביניהם הסוכנים, מעוניינים לנפח את ערכו של השחקן, בעוד הכוכב עצמו לא מבין שזה עלול לפעול לרעתו. רק כאשר טורס ודומיו יפנימו שתג המחיר הגבוה לא מאדיר את שמם אלא ממרר את חייהם, נראה אולי חזרה מסוימת לשפיות. אולי זה יקרה כבר הקיץ?

        זה מתחמם – הבונדסליגה

        אם עדיין לא שמתם לב, אז החל מהעונה הבאה ייאבקו הקבוצות בגרמניה על ארבעה מקומות בליגת האלופות, על חשבון הליגה האיטלקית. השינוי הושג אמנם בגלל שיטת ניקוד חסרת היגיון ומטומטמת של אופ"א, וזאת בלשון המעטה, אבל הוא מבורך ביותר. הבונדסליגה היא הליגה התוססת והמרתקת ביותר באירופה בשילוב כל המרכיבים – איכות המשחק, איכות האיצטדיונים, איכות הצילום, איכות הקהל, איכות קשר הקבוצות עם הקהל ובתוכה מחירים סבירים, ומעל הכל תחרותיות.

        אחרי שטוטגרט ב-2007 ו-וולפסבורג ב-2009, באה דורטמונד, קבוצה שהייתה קרובה לפשיטת רגל לפני פחות מעשור, ולא הותירה סיכוי לבאיירן מינכן העשירה שבקושי הצליחה לתפוס את המקום השלישי על חשבונה של האנובר הזעירה. רק כאשר אברטון ואסטון וילה יאמינו שיש להן אפשרות לשאוף ליותר ממקום שישי תוכל הפרמיירליג להתפאר בתואר הליגה הטובה בעולם, למרות שבמשחק נתון הכל יכול לקרות בה (וולבס הוכיחה זאת העונה יותר מפעם אחת). בספרד הפכה התחרותיות לפנטזיה, ובאיטליה מתקיימים משחקים רבים מול יציעים ריקים. אם המגמה הנוכחית תישמר, הבונדסליגה תהפוך בקרוב באופן רשמי לטובה ביותר בעולם.

        להתראות בעונה הבאה

        במשך העונה המרתקת שעברה עלינו השתדלתי להאיר בפניכם את הזוויות אשר לא מקבלות בדרך כלל את תשומת הלב התקשורתית הראויה. בפגרת הקיץ יוצא המדור לחופשה כדי לחזור עם כוחות מחודשים בעונת 2011/12. עד אז, רעיונות והמלצות בטוקבקים יתקבלו בברכה ובתודה.