מכביסט בעורף האויב

דמיינו אוהד ריאל מדריד שנקלע לחגיגות האליפות של ברצלונה. דמיינו אוהד ליברפול שתקוע במדרחוב במנצ'סטר בזמן מצעד הניצחון. דמיינו את תחושת הסלידה והכאב, את הבטן המתהפכת, את הסבל הבלתי נשלט שעובר עליו בעודו נאלץ לצפות בשחקני ואוהדי היריבה חוגגים. האינסטינקט הראשוני הוא כמובן לברוח משם, אך מה יעשה אם נגזר עליו להישאר בלב החגיגות? כיצד יגיב אם בנוסף לכל ייכפה עליו גם להצטרף למסיבה, להניף ידיים מעלה ולהיטמע בטבעיות בשמחה?

דמיינו מה עובר בראשו של אוהד מכבי תל אביב שנמצא בלב חגיגות הגביע של הפועל. נסו להבין את המצוקה הנפשית של אותו אוהד, שלא רק שנכפה עליו לצפות בחבורה האדומה הצוהלת, אלא לעמוד מטרים ספורים מהשחקנים עצמם, משנואי נפשו. לא רק שהם מפזזים לצדו, מחויכים ומאושרים, הפעם הוא אמור להתאים את עצמו לשמחה. לא רק שהוא לא יכול לשרוק בוז ולגדף אותם בכל פעם שהם מופיעים מולו, כפי שעשה כל חייו, הפעם הוא חייב ללבוש את הפרצוף השמח ולהיות חלק מהחבורה המקפצת. אם גם אתם סבורים שמדובר בסיטואציה קשה ומורכבת (והיא אכן מורכבת), הקשיבו למעלליו של המכביסט האומלל שבילה אמש (חמישי) בחתונתו של יוסי שבחון, ומצא את עצמו ברחבת הריקודים לצד אבוטבול ותמוז, שהר וטועמה, אבוקסיס ואניימה, והתקשה להחליט אם לפתוח בריקוד או להתחיל קטטה.

עוד לפני פתיחת החתונה הוא ידע מה מצפה לו. ביום רביעי הפועל זכתה בגביע, ביום חמישי החתונה, והיה ברור שהשמחות יתערבבו זו בזו ושמצב הרוח יהיה מרומם. חבריו הצהובים הזהירו אותו מהצפוי לו, היו שדרשו ממנו לא ללכת, אבל הוא ידע שאין לו ברירה. הכלה הנרגשת, גברת שבחון הטרייה, היא חברתה הטובה של בת זוגו, והשמחה שלה חשובה מכל מחלוקת ספורטיבית. "לא נורא, יהיה בסדר", אמר לעצמו, "אתה כבר ילד גדול, תישך שפתיים ותתאפק. יש עוד דברים בחיים חוץ ממכבי והפועל". איזו נאיביות.

ההתחלה עוד הייתה סבירה. השחקנים התקבצו בצד אחד של האולם, בעוד הוא ישב הרחק מהם, בצד השני. הניתוק היה מוחלט, כאילו כוחות הביטחון ניסו ליצור הפרדה סטרילית בין המחנות. הבעיה התחילה כשלבמה עלה ליאור נרקיס, והקהל כולו נשאב לרחבה. ברגע אחד הגדר נפרצה. המחנות התערבבו.

לא ברור איזו קבוצה אוהד זמר החתונות המיומן, אבל אתמול הוא היה אדום בנשמה. "ערב טוב לך, יש לנו גביע", צעק נרקיס שוב ושוב, כאילו את כל ילדותו העביר בשער 7. אט אט החלה החגיגה. הנה טועמה מונף באוויר סנטימטרים ממנו, הנה תמוז ושהר שוכחים מהמתיחות ומרקדים בהרמוניה, הנה ידין ואבוטבול זונחים את הפיזיות ויוצאים במחול, והנה הבטן של המכביסט מתחילה להתהפך.

ככל שהערב התקדם, והאלכוהול החל לעשות את שלו (ריכך את המגננות, ביטל את העכבות, הפך את הלשון למשוחררת), היה לו ברור שהעימות מתקרב. אוטוטו הוא פותח פה. הנה הוא עומד לבדו בשירותים לצד אביחי ידין, ואומר לו את שעל לבו. הנה אבוקסיס הולך עם כוס יין אדום, והוא נותן לו קטנה. הנה אניימה ממתין לצדו למשקה על הבר ויקבל ממנו נזיפה על יכולתו העילאית בדרבים. אבל לא. הוא נצר את לשונו, והתאפק. איזו בושה.

בכל אותה העת הוא מביט הצדה, לשולחן של שחקני מכבי, לחבריו של שבחון מהקדנציה הצהובה. היו שם בוזגלו וייני, מלול ואבידור, שפונגין ועזרן. הוא ניסה להבין מה עובר בראשם של המכביסטים, כמה הם באמת מיודדים עם שחקני הפועל כשהם מחוץ למגרש, כמה באמת צובט להם בלב לראות אותם חוגגים זכייה גביע בעוד הם מסיימים עוד עונה ללא תואר.

השאלות לא הרפו, כשעל הפרק עומדות סוגיות הרות גורל: האם הם מסוגלים לרקוד ולחגוג לצד האדומים על הרחבה? האומנם הם הרבה פחות פנאטים מהאוהדים? מה חזק יותר: הנימוסים כלפי החתן, או המחויבות לקהל הצהוב? בסופו של דבר הוא היה די גאה לראות שרוב שחקני מכבי ישבו בצד בצורה די מבודדת לאורך רוב הערב. הוא העדיף לחשוב שבכך הם מביעים את הכאב והמחאה של רבבות האוהדים שהם מייצגים, וזה לא בגלל שהם לא יודעים לרקוד, לא מסוגלים ליהנות מהחיים, לא מצליחים לתפקד במרכז הבמה מול קהל גדול או סתם סובלים מגמלוניות ורגליים כבדות.

הערב הסתיים, ובדיעבד המכביסט גילה שהוא די נהנה. אחר כך הוא הגיע הביתה, והקיא. כנראה מהאלכוהול. כנראה.