ברצלונה, בהחלט מעולם אחר

קלישאות על ערים שאינך חי בהן תמיד מתחילות במשפט "חיזר לו נחת כאן" והמשך מקומי ותלוש כלשהו. זוהי קלישאה שנועדה לסמן בדיוק את מסך הברזל של המאה ה-21, את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על כפר גלובלי ומעודכן, שבו התקשורת היא ציר מרכזי וכמו בשטייטעל או סתם בישראל, כולם מכירים את כולם – יש להם פייסבוק, לא?

אז חייזר לו היה נוחת בכיכר קטלוניה, המקום ההומה ביותר בברצלונה, אחת הערים הגדולות בעולם, לא היה יודע שבשבת מתקיים גמר ליגת האלופות בכיכובה של הקבוצה העירונית, שנחשבת לאחת הקבוצות הגדולים בכל הזמנים אם לא הגדולה שבהן. המשחק הזה, שבו ניצחון של ברצלונה על מנצ'סטר יונייטד יבסס סופית את מעמדה בנצח, לא מעניין את כיכר קטלוניה. אבל בשפה הנדב יעקבית והשגיא כהנית שבה ברצלונה הפכה לאובססיה ישראלית, הסיפור הבא נעלם מעיני האנשים שלובשים חולצות של ליאו מסי, אבל מפספסים את הנקודה, או שמישהו גרם להם לפספס אותה. באופן נדיר במאה השנים האחרונות, נראה שהדבר האחרון שמעניין את העיר ברצלונה – ואת ספרד - בימים אלו הוא כדורגל.

הכל התחיל ב-15 במאי, שבוע לפני הבחירות האזוריות ברוב ספרד. 58 ערים התאגדו דרך הרשתות החברתיות למחאה שאיחדה באופן נדיר את כלל ספרד, מאנדלוסיה ועד מדריד וברצלונה, כשהפגנות ענק בכיכר המרכזית של הבירה מדריד תופסות את מירב תשומת הלב. הקש ששבר את גב הגמל עבור מאות אלפי ספרדים הוא אחוזי האבטלה הגואים במדינה, העומדים על 20% ועל פי נתוני TIME מגזין – 40% בקרב צעירי המדינה. המיאוס מהדרג הפוליטי במדינה, כך מספרים כמה מיושבי כיכר קטלוניה, בשילוב ההשראה שספגו ממהומות טוניסיה, כיכר תחריר במצרים וגם איסלנד, יצרו את המצב. "yes, We Camp" הם קוראים לזה, והם אכן שם – מהבוקר ועד הלילה, נואמים בשרשרת בקבוצות קטנות ונעצרים מדי פעם להפגנת רעש – כל אזרח תופס כלי כלשהו ומכה בו כדי ליצור רעש שרק כיכר בסדר הגודל של קטלוניה יכולה לייצר.

"האנשים כאן הגיעו למסקנה שנמאס להם והם חייבים את השינוי הזה", מספר לי בלקין, בחור הולנדי שהגיע לברצלונה בעקבות ההפגנות. הוא מתכנת במקצועו ומאמסטרדם סייע להקים פלטפורמות אינטרנטיות שיסייעו להפצת המחאה. "המקרה של ברצלונה הוא מקרה מיוחד", הוא אומר. "אין כאן דיקטטורה כמו שהיתה במצרים או טוניסיה, אבל אנשי העיר לא שוכחים את הדיקטטורה של פרנקו, עברו רק 40 שנה מאז. השיטה הפוליטית בספרד נמצאת במצב איום ונורא והצעירים רוצים את החיים שמגיעים להם".

"זה מצחיק, כי זה כאילו אין משחק. אני כאן כמה ימים וחוץ ממך, אף אחד לא דיבר איתי על כדורגל. מה שקורה כאן הוא הגרסה שלהם ל-Summer of Love המפורסם. זה הרבה יותר חשוב מזה".

"המשחק הוא דבר חשוב, אבל המצב באמת גרוע", מספר צ'אבי, גבר בשנות ה-20 לחייו שיושב בכיכר מזה מספר ימים. הוא יושב שם עם כמה נערים ונערות יפים מהסוג שמעטר תמונות כיכרות מסביב לעולם, כשהם מדברים על הדברים הגדולים של החיים. "אנחנו מרגישים שלוקחים מאיתנו את העתיד שמגיע לנו".

"זה פשוט – זה מה שהטלוויזיה רוצה להראות. גם בספרד אגב, לא רואים הרבה מזה בטלוויזיה. בימים הראשונים היה באמת סיפור גדול ואחר כך ראו מזה מעט מאד".

"אני אראה את המשחק ואז אגיע לפה".

"אני חושב שמגיע לי את שניהם".

בינתיים, אצל בלקין, נרשמת התרגשות כפולה: ראשית, הגיע למקום גבר דובר אורדו, השפה הרשמית בפקיסטן, שמתנדב לתרגם את המניפסט שמפיצים אנשי המחאה בברצלונה ובו הם קוראים לשינוי ומהיר. "אנחנו נלחמים – בדרכי שלום, אבל בנחישות, עבור החיים שמגיעים לנו", נכתב שם. "הם חשבו שאנחנו ישנים. הם חשבו שהם יוכלו להמשיך ולקצץ את זכויותינו מבלי שנגלה התנגדות. הם טעו".

ההתרגשות השנייה נרשמת מציוץ שפורסם בטוויטר, בו נאמר שאם ברצלונה תנצח את יונייטד, היא תגיע עם כל אוהדיה לחגוג בכיכר קטלוניה, וייתכן ושחקניה יגלו סולידריות עם המאבק, מה שייתן לו תנופה עצומה. "אני מקווה שזה יהיה כמו מחאת האגרוף השחור", אומר בלקין, כשהוא מכוון לאירוע ההיסטורי במקסיקו 1968 בו האצנים האמריקאיים טומי סמית וג'ון קרלוס ניצלו את פודיום המדליות והניפו אגרוף עטוף כפפה שחורה, במחאה על דיכוי זכויות השחורים בארה"ב.

ואז, לפתע, גבר מבוגר פונה אליי ושואל "מה נשמע" בעברית במבטא קטלני. "אתה מישראל?", הוא שואל ומסתבר שהוא ביקר שם לפני מספר שנים מסיבה כלשהי שהוא מסרב לגלות. שרידי עברית קלים בפיו ואנגלית סבירה."ומה אתה אומר על כל זה?"

"פה זה משהו שונה. הכדורגל לא חשוב עכשיו".
לאחר מכן, הוא שואל את השאלה הבלתי נמנעת. "מתי יתחילו אצלכם?"

"הפגנות, בתל אביב. מתי יתחילו?"

קשה היה להחליט אם צריך לצחוק או לבכות למשמע השאלה הזו. זר לא יבין זאת.