בלוג המזרח: זה כבר לא בסמכותך

בסדרה הקודמת האשמתי את ההתפרקויות של בוסטון ברבעים אחרונים ברגליים הזקנות. אז מה נגיד על שיקגו? אחרי שלושה רבעים אחרונים איומים פלוס הארכה, המסקנה המתבקשת היא שמשחק פלייאוף מול מיאמי הוא מעמסה פיזית כמעט בלתי אפשרית, שגובה מחיר פעם אחרי פעם בדקות ההכרעה. שני המקרים היחידים בהם בוסטון ושיקגו ניצחו את מיאמי היו כשהן הובילו ב-17 ו-18 נקודות שבע וחצי דקות לסיום, בכל פעם שההפרש בדקות האלה היה צמוד המשחק הלך לכיוון סאות' ביץ'.

האם לשיקגו נשארו תשובות מול המכבש הפיזי הזה? האם לדאלאס יהיו תשובות? כי בינתיים זה קל מדי. מיאמי נראית בדרך הבטוחה לגמר בלי שהיא צריכה לעסוק בשאלה שאמורה הייתה להיות השאלה המרכזית בסדרה כרגע - לאן נעלם דווין וויד? המשחק הנוראי של וויד לפני ההארכה הוא רק הקצנה של היכולת שלו לכל אורך הסדרה, בה הוא קולע בינתיים 18.3 נקודות למשחק ב-39 אחוזים מהשדה ורושם יותר איבודים מאסיסטים. אם הייתם יודעים שאלה יהיו המספרים של הפלאש אחרי ארבעה משחקים, הייתם מאמינים שמיאמי תוביל 1:3 בשלב הזה?

אז לאן נעלם וויד? יש טענה שהוא סובל ממיגרנות ולא הייתי פוסל גם את האופציה שהמעמסה הפיזית משפיעה גם עליו. אי אפשר להתעלם מהעבודה הנהדרת שעושה עליו קומבינציית קית' בוגאנס-רוני ברואר, דנג מקבל את רוב המחמאות בהגנת הבולס, אבל גם לשניים האלה מגיע המון קרדיט. האפשרות הנוספת, והמעניינת מכולן, היא שוויד מתקשה לקבל את המעבר הרשמי שלו לתפקיד הכינור השני, מעבר שהופך לבולט יותר כל משחק בפלייאוף הזה. מול בוסטון החלוקה הייתה די שווה, אבל מול שיקגו לברון הופך לכוכב ולמנהיג הבלתי מעורער. לא בטוח שזה היה בתוכניות של הפלאש.

במקרה או שלא, הדקות הטובות ביותר של וויד עד ההארכה היו ברבע השני, בדקות בהן לברון נח. גם הדקות הטובות ביותר של לברון היו כשוויד לא היה על הפרקט. התחושה הייתה שכאשר שניהם היו ביחד כל אחד ציפה מהשני לקחת את המושכות והתוצאה הייתה ששניהם היו לא מפוקסים. הנקודה הזאת הייתה מעניינת יותר אם שיקגו הייתה מנצחת, אבל, כאמור, מיאמי בינתיים מסתדרת בלי הצורך להתמודד עם סימני השאלה.

שיקגו נתנה הלילה הצגה הגנתית. ההצלחה הגדולה הייתה ביכולת למנוע משלושת הגדולים של מיאמי להגיע לנקודות שהם אוהבים להיות בהם. הם מצליחים למנוע מוויד ולברון גם להגיע לזריקות נוחות מחצי מרחק וגם להגיע לטבעת ברוב המקרים. תיבודו הוא המומחה של הדברים הקטנים בהגנה - המיקום, התזמון, קבלת ההחלטות, וברגע שיש שחקנים שמקשיבים לו ומפנימים, כמו בוגאנס, דנג ונואה, גם הגנה על סופרסטארים מהסוג שיש למיאמי נראית כמו משימה די קלה.

הבעייה נמצאת בצד ההתקפי, שם הבולס תלויים בקליעה מבחוץ הרבה יותר מדי עבור קבוצת קליעה בינונית ומטה. הלילה שיקגו זרקה מחוץ לקשת 24 פעמים וקלעה רק שש מהן. פעמים רבות הזריקות טובות וזה כל מה שההגנה של מיאמי משאירה להם, אבל זו מלכודת דבש מסוכנת. מהבחינה הזאת, דווקא יום הקליעה המוצלח במשחק הראשון מפריע לבולס לחפש אופציות חדשות, הם עדיין מקווים לשחזר אותו.

איזה אופציות חדשות? בשני המשחקים האחרונים נזכרנו שקרלוס בוזר הוא אחלה שחקן התקפה ושהוא היחיד משחקני המפתח של שיקגו שהיה בגמר איזורי בעבר. ביום בו הקליעה מבחוץ לא עובדת, בדקות בהן לברון משתק לחלוטין את רוז, הייתי מצפה ליותר התקפות שמתחילות במסירה פנימה לשחקן ההתקפה האפקטיבי ביותר של הבולס בשני המשחקים האחרונים. אין סיבה שבמשחק כזה, עם הארכה, הוא ייקח רק 14 זריקות מהשדה.

לקראת המשחק הייתי מוטרד במיוחד מהשופטים. שילוב של ג'ואי קרופורד וסטיב מרטין (הידוע בשם הבמה בנט סלבטורה) הוא מתכון בדוק למשחק שכולו מתנהל על קו העונשין ועמוס בשריקות הזויות. אבל, בשורה התחתונה, הסיפור עם השופטים בסדרה הזאת הוא שהם לא סיפור. כאשר דנג יצא בשתי עבירות אחרי שש דקות שמתי לב שזה לא משהו שקורה בסדרה הזאת - אף אחד לא מסתבך בעבירות, כולם משחקים כמה שהם יכולים.

המחמאות מגיעות קודם כל לשתי הקבוצות, שמוכיחות שכאשר שומרים בלי להרביץ גם השופטים נותנים להגנה קרדיט. ההבדל בין קבוצות הגנה גדולות באמת לסתם טובות הוא שהגדולות יודעות לשמור נקי, גם מול הכוכבים הגדולים ביותר. אז גם קרופורד וסלבטורה הצליחו להעביר משחק באופן סביר ומעלה, כאשר השריקה היחידה ששווה דיבור היא התוקף של לברון בשניות הסיום. רבים יגידו שבמצבים כאלה לא שורקים על דברים כאלה, את ביירון ראסל השריקה הזאת בטח מאוד הצחיקה, אבל היא הייתה לגיטימית לחלוטין.